תצלום 
תמונה shutterstock
לא סיפרתי לאמא שום דבר, לא סיפרתי לאף אחד אבל חשבתי כל הדרך אל הגן "היום את קופצת" , כבר כמה ימים, מאז היום הולדת שלי "את כבר בת חמש, תפסיקי להיות תינוקת" ירדנו במדרגות שיורדות לגינה "נו, בואי תפסיקי לחולם" ואימא מושכת אותי לכיוון הגן. רק בקצה של העין הצלחתי לראות אותה את המגלשה.
כל הבוקר חשבתי על זה "את הולכת לקפוץ היום" , הייתי כל כך עסוקה במחשבות ששכחתי שהיום יום שלישי, וביום שלישי מגיעה רונית לגן. רונית חמודה, רונית באה להיות גננת. והיא באה רק בימי שלישי. בזמן שצבענו רונית ניגשה אלי, היא התיישבה לידי ואז אמרה "על מה את חושבת?" לא עניתי התביישתי לספר לה "זה נראה כאילו משהו מפריע לך, את יודעת איך אני יודעת?" הרמתי עיניים והסתכלתי עליה מופתעת. "כי המצח שלך כל הזמן מקומט". שתקתי אבל אחר כך שהיא לא הסתכלה שפשפתי את המצח חזק חזק שלא יראו יותר.
לפני ארוחת הבוקר רונית ניגשה אלי שוב "זה בסדר אם את לא רוצה לספר לי, אבל אם תרצי תמיד תוכלי לספר לי" . שתקתי למרות שמאוד רציתי לספר אבל התביישתי . אז לא אמרתי כלום. ובפנים חשבתי "אוף פחדנית אחת" . כשיצאנו לחצר כמעט והצלחתי אבל רני דחף אותי מאחור שאזוז כבר, אז פשוט התגלשתי כמו תמיד, והלב שלי אמר "פחדנית". "רני, אנחנו לא דוחפים חברים, פעם הבאה אתה תחכה בסבלנות" רונית הסתכלה עלי וחייכה, והלב שלי שרצה שוב להגיד משהו שתק.
אחר הצהריים אחרי ששיחקתי כבר עם גילה ושרון, וכמעט כל הילדים הלכו הביתה ניגשתי לרונית עמדתי לידה ושתקתי "את רוצה שאני אעזור לך לקפוץ? לא הבנתי איך היא יודעת אבל אמרתי "כן" בשקט, בשקט. והלב שלי התחיל להגיד "לא כדי לך, היא…" "את יודעת גם אני מפחדת לפעמים, כשהייתי קטנה פחדתי מעכבישים" רונית התיישבה קרוב, קרוב אלי. "עכבישים? אבל הם ממש חמודים" צחקתי ופעם ראשונה שהלב שלי , שהקול בראש לא אמר כלום.
רונית ורני החלטנו על משימה סודית, בהתחלה קפצנו סתם מגזע העץ בשביל הכיף, ואחר כך ישבנו על המגלשה במפנים זה היה מאוד מצחיק כי רונית הייתה צריכה להתכווץ בשביל להיכנס הקול בראש שלי התחיל להגיד "איזה מוזרה…." אבל לא הקשבתי . רונית עזרה לי לעלות מעל המגלשה ואמרה לי לשבת למעלה ולספר לה מה אני רואה. סיפרתי לה שאני יכולה לראות את הגג של הגן, ואת הכדור הכתום שזיו בעט בו . "את רוצה לקפוץ או שזה מספיק?" רונית חייכה אלי "אני רוצה לרדת" אמרתי והתגלשתי והתחלתי לרוץ בחצר. רונית עצרה אותי "את מכירה את הקול הקטן הזה? הקול הזה של הראש, של הלב שאומר לפעמים דברים רעים?" "הוא מפחד, לכן הוא מדבר ככה, אבל את לא חייבת להקשיב לו".
למחרת רונית לא באה לגן אבל אני החלטתי לקפוץ בכל זאת, עליתי על המגלשה ונעמדתי על הגג של המגלשה וקפצתי נפלתי והיד התחילה לכאוב לי אבל הקול בראש שלי לא אמר כלום ובמקומו שמעתי קול חדש "בחיים כואב אבל שווה"
אנחנו מפרשים את העולם מרגע בו התודעה נכנסת בנו, אנחנו קובעים עמדות מול העולם וצובעים אותו על פיהם. לפעמים מספיק אדם אחד, מפגש קצר על מנת לאפשר לילד לשנות את עמדתו. עלינו להיות רגישים ופתוחים לנסות ולתת לילדים פרשנות המאפשרת להם להיות עצמאים ומאושרים.
בתור מבוגרים עלינו לנסות ולאתר את הנקודות המפנה בחיים בהם קבענו עמדות לבחון אותם ואת ההשפעה שלהם על חיינו, ולנסות ולשכתב אותם לתועלתנו.
מצרפת קישור לסיפור המקורי הראשון אותו אני מנסה לשכתב לשנות את הסיפור לשנות את החיים
עם נהניתן והסתקרנתן מכתיבתי אתן מוזמנות ללחוץ על כפתור "עקוב אחרי" בראש העמוד ולהמשיך לקרוא ….