"אני כל כך מקנא בכל הצעירים האלה. הייתי רוצה כל כך להיות שוב צעיר", הוא פלט כאילו מדבר לעצמו. נסענו במכונית המבריקה שלו, גדולה ו גבוהה, והשקפנו על הרחוב הסואן.
שתקתי. לא קינאתי באף אחד באותו רגע. לפעמים קינאתי בו. במכונית המפוארת, בקלות שבה ניהול משימות פשוטות: נסע לחו"ל, שלח שליחים, נתן הוראות. כולם עמדו דום לפניו. אך בצעירים האלה שמילאו את השדרה, עם המוסיקה הרועשת והסיגריות, חבורות-חבורות סביב שולחנות קטנים – לא קינאתי.
לא ידעתי מה להגיד לו.
"אולי בצעירותך לא עשית מספיק את השטויות האלה… לא לקחת את הזמן שלך…", הרהרתי בקול, "ועכשיו יש לך התחייבויות… יש סדר".
"יכול להיות", הוא אמר כאילו רוצה לסיים את השיחה הלא נעימה.
הזמן עובר. יש רגע שפתאום חשים בכך. מבינים שהזמן הוא לא הפיך ורוצים לתפוס, להחזיק. כמו להנציח את הרגע בתמונה: שישאר. שלא יברח. לשמר את הזיכרון. גם לכתוב – זה לשמר, המאבק חסר הסיכוי בלשמר את הזמן. ומה שנכתב הוא כמו תמונה: העיקר שנכתב. לא בטוח שמישהו ירצה לראות, אבל התמונה כבר ישנה, והיא מקובעת.
שירותי כתיבת ביוגרפיות וסיפורי חיים www.alife.co.il
www.mirielitvak.com
מירי ליטווק – סופרת זכרונות
טל. 0523360800
