לשכוח / פרדריקה עמליה פינקלשטיין

לא מדובר בספר שואה רגיל אלא ספר שירה, מניפסט פילוסופי

בחורה עם מחשב נייד

אתחיל מהסוף – מכיוון שההוצאה מפסיקה לפעול בשל קשיים כלכליים, ממליצה בחום ללחוץ כאן כשעדיין ניתן לרכוש את ספרי ההוצאה.

מומלץ ביותר! 

ועכשיו, לפרדריקה עמליה פינקשלטיין ב'לשכוח'

לשכוח פרדריקה עמליה פינקלשטיין

התחלתי כמו ספר רגיל ואז הבנתי שאני בכלל לא בכיוון. עצרתי וחזרתי אחורה כדי ללגום לאט ובשקט את השטף, שלא לומר שיטפון של מילים ורעיונות.

זהו ספר שירה. זה מניפסט פילוסופי.

בהיותו כזה, המעטפת של הסיפור פחות משמעותית בעיניי. לא משנה לי בכלל אם אלמה, המספרת, מסתובבת ברחובות פריז ומתי זה קורה, אם היא פגשה את מרתה אייכמן ומה טיב הקשרים שלה עם בני משפחתה. איך שלא מסובבים את זה, אנחנו רוכבים עמוק אל תוך התודעה של פרדריקה עמליה פינקלשטיין שיורה וצולפת לדי הרבה כיוונים בו-זמנית.

שואה הוא אחד הנושאים שבספר, ובגלל התזמון אני מעלה את הפוסט כשאני עדיין בעיצומה של הקריאה. הוא לא דומה לשום ספר שואה שאני מכירה.

"אני שואלת את עצמי, האם יתכן שלתאי הגזים היה ריח דומה במשהו לזה של סוליות הנעליים שלי, רק מן הסתם הרבה-הרבה יותר חזק? אני משערת שזה אפשרי. זו שאלה שצריך להפנות ליהודי שהיה בתאי הגזים, אבל היהודי הזה מת."

הרבה תשוקה בספר – רצון לבלוע את האידאות, לאלף את המוח, לפרק את האקזיסטנציאליזם. ואולי לא לפרק אלא לבסס. אולי לשכוח, או לזכור.

אני משתדלת להתעלם ממה שאני יודעת על פרדריקה עמליה פינקלשטיין; הגיל הצעיר, המבט הכבוי שלא-לומר-דיכאון-עמוק בעיניים, מה היא לומדת, מה היא מתכננת לעשות בחייה. היא מעוררת בי רגשות סותרים ואלו מערפלים את הקריאה. אני רוצה לתת למילים שלה אפשרות להגיע ישירות פנימה. לא קל. אבל ככה זה בטקסטים שלא מגישים את עצמם כמו רוסטביף כנוע.

חלק מהמשפטים סתומים, אולי לא מבושלים, אולי לא הבנתי. אני אוהבת את אלו שפחות בנויים על הקשים לוגיים אלא על רגש. אוהבת ומסמנת.

קראתי על 'לשכוח' ביקורת מצוינת של גדי שבה הוא מצטט את שי סנדיק, מו"ל הוצאת סנדיק ספרים: "בניגוד לכל היגיון מו”לי שמבקש להלל כל ספר היוצא תחת ידי, אני מודה ומתוודה שעדיין לא הגעתי למסקנה אם “לשכוח” הוא יצירת מופת או לא, אבל אני מציע לכם לקרוא בו כי הוא מעורר למחשבה ונוגע בנקודות חשובות. “לשכוח” הביא אותי לכדי דמעות מרוב הקור והניכור שעולים מבין שורותיו."

אני אסירת תודה על ההחלטה להנגיש את הספר לקורא הישראלי. אולי הוא יוותר כספר נישה ואולי קולה של פרדריקה עמליה פינקלשטיין הוא אחד הקולות הבהירים והמשמעותיים שיצמחו מהדור הזה. ואולי לא כי:

"זהו זה, אני רואה את הסן. בליל סתיו נעים שכזה מראה הנהר נשגב. אני קובעת זאת באופן אובייקטיבי לחלוטין, ללא נימה אישית כלשהי. ועדיין, זה לא מונע ממני מלהוסיף שבסופו של דבר פריז עומדת להיחרב, שהנוף לנגד עיני נדון לכליה. המחשבה שעוברת בראשי כעת, בעודי ניצבת על  פונט נף: בקרוב כדור הארץ יהיה שומם."

סנדיק ספרים

מרב

מרב שני
צורכת ספרים לוורידים. עורכת לשון. מילים מוגבלות כל כך אבל כשהן מצליחות לדייק לרגע, זה אושר אחד קטן.