בימים אלו, כשסוף שנת הלימודים מתקרבת, בשיאה של העשייה כשאני עסוקה בסיכומים וסגירה של מעגלים… עלו בי שאלות.
וכשאני שואלת שאלות, אני גם מחפשת, תשובות. הרבה פעמים אין לי תשובה, אבל עצם ההתעסקות בשאלה משחררת אותי ומחדדת לי את ההבנה שזה שם, וזה בסדר להתעסק בזה. ללמוד לקבל את זה בשלום גם כשזה נטול פתרונות. לקבל את זה גם כשזה כואב ולפעמים אפילו מאוד.
אבל תמיד, תמיד לזקק מזה את המיץ הטהור ביותר שיזרום בתוכי וימלא אותי.
כשאדם נפגש עם המוות משהו קורה בתוכו.
כשאדם נפגש עם החור השחור והאפל ביותר, משהו מת בתוכו ביחד עם אותו חלק שיצא מגופו.
כשאדם נפגש עם הפחדים הכי גדולים שלו, המחשבות האפלות שהתגשמו, משהו באמונה שלו נפגע.
כשאדם נפגש עם קיצוניות החיים – עם סופם, מתעוררות שאלות. שאלות קשות שלא נשאלו מעולם.
השדים יוצאים מפינותיהם האפלות ובאים לבקר, לחטט, להפחיד….
ועל אותו אדם נצרב חותם שלנצח ישאר שם!
על אותו אדם לנצח תרחף עננה.
לפעמים היא תהיה שחורה, לפעמים לבנה. לפעמים תוריד טיפות של ברכה. אבל היא תמיד תהיה מעל ראשו, תלווה אותו במהלך כל חייו …. באושר ובעושר עד עצם היום הזה…הבא?
וגם כשהשמיים יהיו כחולים, נקיים מעננים יגיע יום שיהיה כולו אפור, מלא בברקים רועמים ומסנוורים. ולמחרת שוב יום כחול עם שמיים צלולים.
ואיך קוראים לנו אחרי שסיימנו את כל הפרוטוקול? אחריי שהיינו במקום האפל הזה?
הפוגה???
חמש שנים? שבע שנים? עשר שנים?
וכל כאב חריג??
בדיקות, דקירות, ושוב בדיקות… והציפייה מורטת העצבים לתשובות, ושוב בדיקות כדי לוודא שאין שם אף תא סרטני שובב שהחליט שוב להגיד שלום.
ומה עם כל הכאבים בגוף? (כן גם אחרי שנתיים ויותר)
הרגליים שכואבות ומרגישות כל בוקר כאילו דורכים על סכינים, המוח שמתערפל, כימו בריין שמשתולל, העיניים שמסתנוורות, הגירויים שמציפים. הנפש שבוכה וצוחקת ושוב בוכה ושוב צוחקת.
כשאדם נפגש עם המוות משהו קורה בתוכו – הוא לעולם לא יחזור להיות אותו אדם שלפני..
הוא יהיה מישהו חדש, ביחד עם המישהו הישן. מחשבות חדשות יכנסו אל תוך חייו, החלטות חדשות, בחירות חדשות – הוא יהיה מדויק יותר.
וכמו בכל שינוי בדרך יהיו אבידות. פרידות מחלקים שצריך להשאיר מאחור.
מאנשים שסובבים את חיינו ומתקשים לקבל את השינוי שחל בנו. את המחשבות שצצות אצלינו והם מנסים להשתיקם. את התובנות שמתחדדות אצלינו ומעוררות בנפשם דברים שהוחבאו. פרידה מדפוסי התנהגות שנצרבו, מתודעה שהייתה.
וכמו בכל פרידה זה כואבבבבב. קשה לשחרר, אוחזים חזק במה שהיה פעם. מנסים בכל הכוח לשחזר, לחזור למה שהיה… להחזיק חזק חזק עד כאב. הלב נשבר, המחשבות אבודות. זו אני? בגללי? ואולי זה בכלל שלהם?
ואז זה מגיע רגע השחרור. הנשימה חוזרת, הדופק מתייצב, המחשבות שוקטות והקבלה זורמת.
כי כשאדם נפגש עם המוות משהו קורה בתוכו – הוא לעולם לא יחזור למה שהיה לפני…
והמשהו החדש הזה יכול להיות טוב יותר. המשהו החדש הזה יכול להיות מדויק יותר לנו! המשהו החדש הזה יהיה כמו שאנחנו רוצים, כמו שאנחנו בוחרים. המשהו החדש הזה יהיה משוחרר יותר, זורם יותר – פתוח לשינויים. מזמין את מי שרוצה להמשיך איתנו במסע החדש. מקבל ומשחרר לשלום, באהבה רבה ועם הרבה זיכרונות טובים, את מי שבחר להמשיך בדרך נפרדת.
כשאדם נפגש עם המוות משהו קורה בתוכו – הוא לעולם לא יחזור להיות מה שהיה לפני…
נאמנה לעצמי, מכירה את החדש, מוקירה את הישן, משחררת כל אחד ואחת לבחירותיו ושמחה על כל מי שממשיך איתי.
וכדברי הדלאי למה:
"במקום המצב בו מופיע גירוי חיצוני ובו מופיעה תגובה, אקח נשימה שתעזור לי לתפוס מרחק מהגירוי. כאן קורה הפלא, השהייה שמאפשרת את החופש האמיתי. החופש לבחור איך להגיב באופן שישרת את המטרה שלי. השהייה שמאפשרת לי להעמיד בראש את ה"אני" שנכון שיגיב עכשיו מבין שלל ה"אניים" המתרוצצים בפנים ומאיימים להחזיק במושכות ולהסתער קדימה. לתת לאותו "אני" את המושכות להנהיג את כולי לאן שאני חפצה. איזה כיף שיש כל כך הרבה גירויים שמגיעים אלינו ומזמינים אותנו להתאמן בלקיחת מרחק נכון.
האנשים בחיי אינם מפריעים לתרגול הרוחני שלי – הם התרגול הרוחני שלי"
הנני פה בשביל לדייק את עצמי, לצמוח מתוך השינוי, לבחור את ה"אני" שנכון לי ולהנהיג את כולי לאן שאני חפצה.
