החלטתי להתנסות בשיעור פלדנקרייז, למרות שלא ידעתי עליו הרבה לפני שהגעתי אבל מה שכן ידעתי שאני לא עומדת להזיע יתר על המידה – בדיוק מה שמתאים לאישה שכמותי שעושה התעמלות כי צריך.
כשהגעתי לשיעור, ועוד בטרם הזזנו ולו אצבע, המדריכה הסבירה את הפילוסופיה העומדת מאחורי השיטה – הכל אפשרי, המטרה היא להיות קשובים לגוף, לדרך לשינוי ולא לתוצאה.
וואו – כבר אהבתי את הספורט הזה, כל מה שאני עושה זה אחלה (וואלה?) ובעיקר אחרי כל השיעורים האחרים שדרשו ממני לכווץ ישבן, להכניס את הבטן ולא נשכח את ה"לסגור סוגרים" .. זה היה מרענן.
המדריכה ביקשה מאיתנו להיות קשובים לגופנו, לנסות לפתוח את הפה ולשים לב האם אנחנו מצליחים להשאיר אותו פתוח גם כאשר אנחנו לא חושבים על זה.
היא הסבירה שהגוף שלנו – כאשר הוא לא מקבל את ההוראה המפורשת, הוא חוזר לסורו – ופשוט "בוגד" בעשייה (כלומר – הפה נסגר…).
ופתאום כשניסיתי והבנתי עד כמה הגוף שלי "מעגל פינות" כשהוא לא מקבל את ההוראה החלטתי לקחת את הרעיון צעד קדימה.
זו בעצם המודעות לשינוי – ההישג אינו מהותי אלא המחשבה שלנו על מה אנחנו עושים והיכולת שלנו לעצור ולראות איך אפשר אחרת.
בפעילות הזו מצאתי המון ערכים שאני מאמינה בהם – כן אני יכולה להשתנות תוך כדי תהליך ו"אימון" אישי.
השיעור הזה העניק לי את ההבנה שאני כן יכולה לשלוט בדברים בחיי באם רק אתרגל אותם.
המודעות היא זו אשר תוכל לקחת אותנו אל ההגשמה בתוך בליל משימות חיינו ואולי גם לאפשר להגשים רצונות וחלומות.
למשל – לצאת אחת לשבוע מוקדם מהעבודה על מנת להיות עוד שעה עם המשפחה, להתאמץ ולייצר זמן משפחתי ואולי אפילו למצוא שפה (חדשה) משותפת שעוד לא הייתה לנו עם המשפחה הקטנה שלנו.
בהחלט ששווה להתנסות – מי האמין ששיעור פלדנקרייז יעניק לי משהו מלבד מתיחת הגוף…