לשון נקבה

בחורה עם מחשב נייד

לפני חמש שנים נכנסתי לשעור פילטיס שלימדתי באחד ממכוני הכושר היוקרתיים בישראל. כמו בכל שעור, שמנה כארבעים משתתפים התחלתי לדבר אל המתעמלות והמתעמלים בלשון נקבה, ואף הסברתי כי בשל רב נשי אני פונה אליהן בלשון נקבה.

הימים היו ימים של דיון לאומי על הפנייה בלשון נקבה אל קהל המורכב ברובו מנשים, דיון שחשבתי שישפיע יותר על ההתנהלות שלנו במרחב השיחי והתקשורתי.

אחד הגברים לא קיבל את העובדה שאני מדברת בלשון נקבה ולאחר חילופי הסברים וטרוניות השעור המשיך להתנהל.

בתם השעור נקראתי למשרד המנהל לבירור והתנצלות. לא על שום השימוש בלשון נקבה, אלא בשל חוסר הרצון לחזור ללשון זכר.

המקרה הסתיים בטוב, בביטול האגו שלי, וכמובן, בהמשך שימוש בלשון נקבה בשיעורים.

היום, חמש אני אחרי, עדיין רוב חברותיי, מדברות אליי ואחת עם השנייה בלשון זכר.

נניח שאני מבינה את הפנייה לרבים בלשון זכר, ונתרץ זאת ב- הרגל, נוחות, חוסר תשומת לב…..

אבל בינינו…. למה? למה אנחנו לא מסוגלות לשנות את השפה שלנו בינינו לבין עצמינו?

למה אנחנו מדברות על שינויים עמוקים וארוכים אבל לא יכולות לטפל במה שביום יום, שמשפיע על החשיבה שלנו? על הגדרת המרחב שלנו?

בל הוקס כתבה שפמיניזם הוא הכרה בשוויון של האחר מולנו, אבל השוויון מתחיל בהכרה בשוני, והשוני התודעתי תלוי מאוד בשפה.

שרון מיכאלי- רמון
מומחית לחינוך גמיש ומישחוק, חינוך באזורי אסון, מנתחת התנהגות ומנחת מחנכות והורים, מפתחת שיטת התנועה ההדדית ויזמת TOGI http://www.facebook.com/people/Sharon-Ramon/608627297