לשאול או לא ? תמיד זה טוב לדעת ??

אני חושבת תמיד שידע זה שליטה, זה יעזור לי לקבל החלטה מושכלת. אין מצב שבו ידע הוא לא שליטה – תמיד אני רוצה לשלוט ? כנראה שלא…. יש מצבים בחיים אצלי לפחות שהידע מציף אותי ואני מוצאת את עצמי תוהה – אולי היה זה אחרת – אולי הייתי מגיבה אחרת….אילו לא הייתי יודעת. צריך לדעת הכל ??
זה תמיד משרת את המטרה ? בכל מקרה ? אצל כולם ?

בחורה עם מחשב נייד

אמא שלי, מתוקה שלי חולה בסרטן – חולה בדרגה מתקדמת. לא – היא לא מתקדמת לטובה- בצורה משתפרת, כאן ההתקדמות היא סוג של חרא – אנחנו ממש לא רוצות להתקדם, אנחנו רוצות לסגת, להשאר במקום או במקרה הטוב שהגידול ייעלם בעקבות טיפול או סתם בעקבות איזה סוג של נס (למי שמאמין בניסים).
ההתקדמות כאן היא לא במעלה ההר, היא לא סוג של מאמץ שגורר (צחוק הגורל…)בעקבותיו הצלחה וההישג אלא התקדמות של מחלה שמסלול "התקדמות" – מעיד בעצם על נסיגה , על התקדמות לעבר הלא נודע או הנודע שאיננו רוצים לאמץ אלינו אלא לדחוק הצידה. שום מילה או נגזרת של התקדמות לא רצוייה בהקשר למילה סרטן.
המחלה בדרגה כל כך מתקדמת נתגלתה בשלב כל כך מתקדם שלא ידעתי אפילו איך להתייחס אליה, מן הסתם ההתנהלות שלי הייתה כאל שפעת שתעבור מן הסתם בשבוע הבא (מי מכיר מחלות רציניות באמת? עד לפני כמה שעות לא ידעתי). כן, שמעתי על סרטן אצל השכנים, אצל חברים – אבל מה פתאום אצל אמא שלי? זה בכלל לא שייך אלינו וזו בטח טעות. חוץ מזה לא מאבחנים דברים כאלה בחדר מיון – אלא אחרי סדרה של בדיקות ובטח רופא יושב ומסביר ו"מבין"  את הכאב ומנסה להרגיע ואולי בחלק מהמקרים מציע עתיד חיובי עם טיפול מתאים. לפעמים גם הסטטיסטיקה אומרת ש….75% מהמקרים במחלה מהסוג הזה מחלימים לחלוטין עם טיפול הולם.
אנחנו עדיין בחדר מיון, בחדרי הלם – כי כך הגענו למיון. מי חשב בכלל שאנחנו מתעסקים כאן עם משהו רציני. בבית זה נראה בלתי ברור ולכן הזמנתי אמבולנס ליתר בטחון, כדי שלא אהייה אכולה רגשות אשם – אם משהו באמת לא תקין. הרי באותה מידה יכולתי להשאר בבית ולחשוב שזה יעבור עוד כמה שעות, לא התנהלה שום דרמה – אבל השקט הנפשי שלי חייב ביקור בחדר מיון למרות הסירוב הפנימי שלי, אבל ההגיון ניצח ונסענו.
הגענו כאמור לחדר מיון ובדיקת הדם הראשונה (שגרה, אתם יודעים) הזעיקה ישר את אמא לחדר הלם עם צירוף של כמה מנות דם כדי לאושש ולייצב את המצב. אני עדיין מביטה מסביב  והרופאים והאחיות מזיזים אותי הצידה כדי שיוכלו ל"ייצב"  אותה – ואני לא מבינה על מה הם מדברים. הרי לפני שעה הייתה בבית אפיזודה לא דרמטית.
אני עומדת בצד ומנסה לבדוק מה קורה כאן, למה כל כך מהר הריצו אותה לחדר הלם אחרי בדיקת דם אחת, הרופא מסביר לי ולה שהיא צריכה לקבל כמות גדולה של דם , היא הגיעה עם רמה נמוכה מאד של ערכי דם – מה שנקרא מסכן חיים. אני מתיישבת על הכסא שם ולא יודעת מה לעשות. לדבר איתה? לשאול אותה איך היא מרגישה? לתת לה לעכל את מה שהיא עברה לפני שנייה? אני מסתכלת על שתי האחיות שם בחדר שמחברות חוטים ומכשירים ואחת מהן קולטת את המבט התוהה שלי. את חוסר ההבנה ומציעה לי לצאת החוצה לכוס קפה.לא להפריע לרופאים ולאחיות לעבוד.  אמא מנומנמת ואני יוצאת ושואלת מה קורה פה – והיא מסבירה לי שכמות הדם והנפח היו ברמה מסכנת חיים ולכן היו צריכים לעשות את מה שעשו בדחיפות – קודם כל לייצב אותה ולשמור אותה במצב איך שהוא – שביר אבל קיים.
אני מתיישבת ושואלת אם אני יכולה להכנס והרופא אומר לי שהיא בלאו הכי מנומנמת מהחולשה ומהפרוצדורה ואני אומרת בסדר  – אבל לפחות שתרגיש שאני כאן לידה. אני אוחזת בידה ומרגישה אותה מנסה לאחוז בי אבל מרפה, כנראה שאין לה כח והיא עדיין מטושטשת ואני יוצאת החוצה ומתיישבת על כסא קרוב. בזוית העין כנראה שהאחות מבחינה בי ומגיעה אליי עם כוס קפה. תשתי, זה טוב, את צריכה את זה עכשיו – אני מסתכלת עליה ותוהה מאיפה היא יודעת מה בדיוק אני צריכה עכשיו. ברקע אני שומעת קולות, לא ברור של מי, משהו ערטילאי כאילו מרחוק וברור לי שזה הזמן לשבת ולהבין מי נגד מי ומה. אני מבקשת מהאחות להבין מה קורה ומה משמעות הבדיקה  – היא מסתכלת עליי במבט בלתי ברור בעליל וקוראת לרופאה שיצאה זה עתה מחדר ההלם שבו שרוייה אמי.
"את יודעת שלאמא שלך יש סרטן, נכון" ? היא אומרת בצורה סתמית – לא יא חתיכת מפגרת – אני לא יודעת, אני שומעת את זה פעם ראשונה ולא מדברים על זה ככה, לא בחדר מיון ולא…לא יודעת מה עוד פלטתי מהפה – אבל זה בטח לא משהו שמישהו רוצה לשמוע, אבל מה לעשות? אף אחד לא מזמין הודעות מהסוג הזה ואני חושבת שלא ראוי שהודעות כאלה יימסרו בצורה הזו. זה שלב שלא אכפת לי מה חושבים ומה אומרים עליי – שייקפצו לי כולם.
האחות מסבירה לי שמאשפזים את אמא לבדוק מה בדיוק קרה בפתאומיות הזו ולמה בצורה כל כך חריפה ומה בעצם אפשר לעשות. אני הייתי בטוחה שהולכים הבייתה, שכל זה הוא איזה תסריט עלוב שמביים אותו איזה במאי עלוב – לא, אתם עולים למחלקה  מעדכנת אתי האחות, אתם עולים לכירורגית, אל תדאגי. היא נחמדה האחות הזו , אבל באותן דקות ממש לא עניין אותי אם היא נחמדה, היא באה לעדכן אותי בדברים שלא הייתי רוצה להיות מעודכנת. רוצה ללכת הבייתה,- זה יעבור אני חושבת לעצמי. כמו שזה בא – ככה זה יעבור. קורים דברים לא טובים לגוף ועובדה, הוא מצליח לאושש את עצמו.
יא חתיכת מפגרת אני מנהלת מונולוג עם עצמי, אמא שלך הגיעה לבית חולים חצי מתה ואת מנהלת דיאלוג עם רופאים ואחיות אם ללכת הבייתה? תקראי קצת את המציאות, תעשי בוחן מציאות ותחזרי אל עצמך, ומהר. או קיי, האחות מלווה אותי עם אלונקאי עם בלון חמצן וזה מלחיץ אותי ואני רוצה לקחת את אמא ולברוח אתה מבית חולים, זה לא המקום בשבילנו, אנחנו כאן בטעות – אמא במבט חלש וכאילו חסר אונים מביטה בי ואוחזת את ידי. שתיקה.לא מצליחות להחליף מילים. אני מלטפת את ידה בעדינות, שלא תשבר, כאילו הייתה בובה.
מגיעים למחלקה, נכנסים לחדר. שלושה. אמא ליד החלון. כבר רשמתי הישג ראשון. יותר נוח. האחות התורנית מבקשת שאצא מהחדר לכמה דקות, אבל זו אמא שלי אני מתקוממת – נכון, היא אומרת לי בעדינות, ובגלל שזו אמא שלך אנחנו מבקשים שתצאי לדקות ספורות. טוב, אני חושבת לעצמי, אין לי כח בשעות האלה להתעסק עם איזה אחות. אני נכנסת לחדר ואמא פתאום נראית לי קטנה במיטה של בית חולים, מכוסה במצעים של בית חולים (איככס) המשקפיים על השידה והבגדים שהגיעה איתם מונחים בתוך שקית בתוך השידה.
בואי, תני לאמא לישון, את לא יכולה לעזור לה עכשיו, ואת צריכה כח. אני מסתכלת עליה ממש כמו בסרט ושואלת מה עכשיו? בואי, תעני לי על כמה שאלות ולכי הבייתה לנוח. אני עונה על כמה שאלות שגרה: איפה את גרה, מה היא אוכלת,יש לה איזה אלרגיות ?  טלפון חירום וכו'. לוקחת טלפון של המחלקה ומתכננת להגיע ישר על הבוקר לחבק את אמא, לשמוע את הרופא, לעזור לה להתלבש וללכת הבייתה, זה הכי ברור לי בעולם בשלב הזה.
בבוקר, אחרי ביקור רופאים אני אומרת לרופא שאני רוצה לדבר איתו. "עוד מעט" – הוא אומר לי. חולפת לה שעה והרופא קורא לי. הוא מסביר לי מה ראו בחדר מיון בבדיקה שבה היא הייתה בטשטוש, למה היא אבדה דם בכזו מהירות ומה פתאום היא ככה? הרי לפני כמה שעות היא הייתה לגמרי אחרת – זה בטח יעבור תוך יום יומיים. מה היא קשקשה לי הרופאה במיון? סרטן? עניינים…זה לא אמא שלי, היא לא סבלה מכלום, לא כאב לה, היא לא ירדה במשקל, כלום. זו סתם טעות באבחון.
הוא מסתכל עליי במבט בוחן ושותק. הוא יודע שאני רוצה לשאול את שאלת מיליון הדולר , שאלה שכולם רוצים לשאול -אבל כולם פוחדים לשאול. אני מתעשתת כי אין מי שיעשה את זה במקומי. איזה סרטן זה? סרטן….. מאיפה אתם יודעים? מה עושים? איזה טיפול עושים כדי להחלים. הוא מסתכל עליי ומקשיב למטר השאלות הראשון שעולה לי….שותק לכמה דקות , משפיל מבט לשנייה או שתיים ושואל אם מישהו נמצא כאן איתי. לא אני אומרת לו, אני לבד ואני בסדר ומבינה ו-דבר אליי, אני לגמרי מפוקסת ואני לא אתעלף כאן. היא סובלת מסרטן…..במצב קשה. העובדה שהיא דיממה בצורה כזו מאסיבית והגיעה עם סכנת חיים היא לא סימן טוב, אני שותקת ומתכווצת. שומעת אבל לא ממש מקשיבה.
אידיוטית אני אומרת לעצמי, בשביל מה שאלת שאלה שלא רצית בעצם לשמוע את התשובה. את יודעת שלא שואלים שאלות כאלה – בטח לא כשאת לבד. תגידי, את לא מכירה את עצמך …אפילו קצת? כנראה שלא, כנראה שחשבתי שאני הרבה יותר חזקה. אני רוצה לשאול עוד שאלה ופוחדת פחד מוות, שאלה שאני לא יודעת שאפילו אם למישהו יש תשובה הוא לא רוצה שיישאלו אותו, אבל אני חושבת : תשאלי יא חתיכת מפגרת, אחר כך תכעסי על עצמך שלא שאלת. אני שואלת : אז בדרך כלל כמה זמן למי שלא עובר טיפול? תראי, הוא מחפש מילים – אין לזה נוסחא מתמטית, אבל שתדעי שזו מחלה קשה ואכזרית ובדרך כלל בלי טיפול, בגיל שלה זה כמה חודשים, אני מרגישה את הדמעות המלוחות על פניי, רואה אותו דרך הדמעות.
אני לא רוצה יותר, אני לא יכולה יותר, לא אומרת תודה, לא שלום, חוזרת לחדר שלה – היא יישנה שנת יישרים ובכל זאת מחבקת אותה חזק חזק, נושקת לה ואומרת בלב "אני אוהבת אותך" , "אני כל כך אוהבת אותך". העיניים מוצפות דמעות ואני יורדת במעלית בדומיה ורוצה לסוע הבייתה.
מחפשת מונית (הרי הגענו באמבולנס) – והנה אני בדרך וכמה דקות אחרי זה אני ליד הבית. מחפשת כסף לנהג והוא אומר לי : לילה טוב. אני מסתכלת עליו ואומרת : איזה לילה, ואיזה טוב? על מה אתה מדבר?  עולה במדרגות פותחת את הדלת…הרי לפני כמה שעות הכל היה בסדר.