מפגש מקרי של אמה עם אלכסנדר הפך להיות החיים עבורה. אמה בת ה-40 היתה נשואה לאוליביה. חייה היו טובים. היו להם שלושה ילדים. אבל משהו בתוכה רצה משהו נוסף…
החיים הם המרחק הקצר ביותר בין שתי תהומות. אנחנו מחווים בידינו כדי למלא אותם. מתמהמהים כדי למתוח אותם. רוצים שימשכו לעד. לפעמים אפילו ממציאים לעצמנו חיים כפולים. אנחנו נושמים ומשקרים. מסתכלים בלי לראות. רוצים למצות כל דבר, והכול חומק מבין אצבעותינו. אנחנו אוהבים, וכבר זה נגמר. מאמינים בעתיד, והעבר כבר כאן. אנחנו נשכחים מהר כל כך. אנחנו לא רוצים להפסיד, וכשהסוף מגיע, אנחנו מסרבים לעצום את העיניים. מתנגדים לחופן האדמה על עורנו הקפוא. אבל צריך לדעת לשחרר.
לא הרבה התרחש בין אמה לאלכסנדר ובו זמנית הכל קרה. המבט שניפגש בפעם הראשונה יצר בשניים מערבולת חושית, ייצרית ונפשית. חוץ מנשיקה קצרה ומפגשים "מקריים" במסעדה, לא היה בין השניים דבר. אבל, מה שהתרחש בגופם ובליבם גרם להם לרצות לעזוב הכל ולחיות יחדיו.
האישה שאלכסנדר גילה ושחררה בלי מעצורים, זו האישה שאמה למדה לאהוב, חרף מנוסתה, הבושה האילמת שלה. האישה ההיא שהוא גילה בתוכה- היא אישה יפה.
היא כל הנשים, משום שהיא הפיתוי עצמו- והיעדרו המוחלט. היא הצער והיופי של הצער.
אלכסנדר היה התשוקה המטמטמת של חייה. אבל אלכסנדר לא נכנס לחיים שלה. הוא רק רפרף עליהם, שרף את קצותיהם.
אלכסנדר היה החיים שלה, גם אם קצרים, גם אם למעשה לא קיימים. הוא היה האושר הגדול שלה, הצמרמורות שלה, ההפקרות והפחדים שלה, הוא הגדיל את חייה.
היא עדיין אוהבת אותו, הוא עדיין חסר לה, ולא נראה שהיא תחלים אי- פעם. אבל העצבות הזאת יפה בעיניה היא הזיכרון שלו ובייחוד הנוכחות שלו.
זהו סיפור על התאהבות גדולה, על תשוקה שורפת ועל אובדן. והאם הכל אבוד ונעלם?
מאחלת לכם קריאה מהנה!
XOXO
אחת שיודעת 😉