2 אפריל 2017, רומא.
המסלול הירוק. מספר חזה במרוץ F 270 . לצידי בעלי וחבריי הטובים שרצים אף הם. יריית הזינוק עוד מעט קט תהדהד ברקע. בינתיים, ההמנון האיטלקי מושר מתוך גרונות הרצים האיטלקים.
מרתון רומא, 42.2 ק"מ כבר יוצא לדרך.
השמיים אפורים. אפורים מידי. רוח קרה נושבת ומעיפה עלי עצים לכל כיוון. מסתכלת אל עבר האופק, ועננים מבשרי גשם מתקרבים. זו הולכת להיות משימה לא פשוטה בכלל. אני עומדת שם וההתרגשות בעיצומה. רגע של שיא. רגע שסוגר שנתיים של ריצה, חצי שנה של אימונים מפרכים, לילות שהתאחדו עם ימים. מאות קילומטרים בדרך, פציעה שכמעט הרחיקה אותי מהחלום, נחישות והמון כוח ורצון. אני עומדת שם ולרגע לא מאמינה שזו אני. מסתכלת סביב ודמעה יורדת לה מזוית העין. קשה להסתיר אותה. אוחזת באיש שלי ומחייכת חיוך גדול. כן, כל כך מתרגשת מהמעמד.
קו הזינוק. אלפי רצים מעשרות מדינות עומדים נרגשים ומנסים לחמם עצמם. חלקם עם שקיות ניילון על הגוף, חלקם עם מעילי רוח וחלק, כמוני, עם סווטשר בלוי ששמרתי במיוחד לכבוד ה- evevnt כדי להשליכו לצדי הדרך אחרי שאתחיל לרוץ. השמים מתקדרים והשניות נוקפות. הנה, הנה כבר מתחיל לו המרוץ, שהיה אך פני שנתיים בגדר הזיה, חלום, מסוג ה- "בחיים לא אעשה". בטח לא אני.
מישהו אמר שה-50 הוא ה- 40 החדש לא?! אז אני לקחתי את המשפט הזה ממש ברצינות והחלטתי לנסות אותו על עצמי והתחלתי לרוץ. ככה, באמצע החיים, כמעט. התחלתי לרוץ מתוך ידיעה שאני כנראה עושה לגוף שלי משהו טוב, למרות שהוא לא רגיל לזה, הוא יתרגל. חוץ מזה, לרוץ 4-5 ק"מ פעמיים בשבוע, מה זה כבר יכול להזיק? הרי לא אצליח מעבר לזה. אני לא בנויה למרחקים ארוכים מאלו.
מרתון רומא הוזנק ואני, עינת רז, נושקת לגיל 50, היא אחת מתוך 17 אלף רצים. שמי מופיע בינות שמות הרצים על קיר ענק באקספו. כן, זו אני ולא אחרת. בדיוק כמו שכתוב על הצמיד אותו אני עונדת דרך קבע:
IMAGINE
BELIVE
ACHIEVE
הריצה מתחילה, והרעם הראשון נשמע במלוא עוצמתו. גם כשאוזניי חסומות על ידי אוזניות ושומעות את שירי הפלייליסט שלי בעוצמה, קשה היה לפספס את רעשי הרעם וכמובן יחד עמו מטר כבד של גשם.
כן, ככה מתחילה ריצת חיי. המרתון הראשון שלי.
אז איך היה? וואו. לרוץ בגשם שוטף אני רגילה. התאמנתי לשם כך כל החורף בארץ, גם בגשמים עזים וברוח חזקה. אך לרוץ בגשם שוטף על אבנים רומיות…. זו כבר חוויה אחרת. בהחלט דבר שהפך את המרתון הזה למרתון מאתגר.
יחד עם זאת, הנופים, האנשים, קריאות העידוד מכל עבר בשלל שפות ובמיוחד באיטלקית, לרוץ בתוך חלום. חלום
איטלקי. לקפוץ לבקר באיטליה של לפני 1000 שנה על אתריה ההיסטוריים ולחזור. לרוץ את רומא.
התחושה מדהימה. מרגישה חום מציף את גופי והלב שלי מתמלא בגאווה עצומה. הקילומטרים אל עבר קו הסיום מתחילים להתמעט. האיש שלי שרץ כל הדרך לצידי לא מפסיק לצלם ולעודד "יאללה עינת, עוד 2 ק"מ… עוד 1 ק"מ… עוד 200 מטר" ואני לא מפסיקה לרוץ ולו לרגע אחד. בקילומטר האחרון כאילו אחז בי שד ונתתי את כל מה שיש לי. את כל מה שנלחמתי עבורו. להוכיח לעצמי שזה אפשרי. ועוד איך אפשרי.
קו הסיום. אני מניפה את ידיי אל על כאות ניצחון והדמעות חונקות את גרוני ושוטפות את פניי, יחד עם הגשם שלא מפסיק לרדת. אני מחבקת את אישי חזק והבכי הופך לצחוק גדול. צחוק של אושר. "עשיתי את זה" אני צועקת לו" במלוא גרון והוא משיב לי "כל הכבוד". לו ולי. אדון מבוגר איטלקי מניח על צווארי את המדליה ואני לא מפסיקה לצחוק. או לבכות. או לצחוק. אני כבר לא זוכרת. טוב נו, בגיל הזה הזיכרון לא משהו נכון?!
אני, עינת רז, כמעט בת 50, רצתי את מרתון רומא. I RUN MY DREAMS .
