זה סיפור על התמכרות. זה סיפור על החלטה. זה סיפור על ריצה – מהראש. אח"כ זה מגיע לרגליים.
הסיפור שלי עם הריצות הארוכות החל בשיחת טלפון לרפי, המאמן שלי. שמעתי עליו. שמעתי על הקבוצה אבל תמיד אמרתי לעצמי שאין מצב שאני מתאימה. שלל תירוצים מפה ועד מוזמביק. "הם רצים שם מהר, אני לא מסוגלת לרוץ עליות, הם בטח כבר אצנים ואני כזו איטית, לא יהיה למאמן סבלנות אלי, איך ארוץ כ"כ הרבה בלי הפסקה? ואם אצטרך פיפי באמצע? לא. אני לא מתאימה! "…. אוקיינוס רחב של תירוצים. החשיבה החיובית פינתה עצמה לשלילית ובכל זאת, משהו במודעה שפורסמה על קבוצת הריצה ביישוב שלי תפס את העין והתקשרתי לרפי, מאמן הקבוצה.
"אני מבקשת להתעניין בקבוצת הריצה שלך אבל תדע שאני לא ארוץ בעליות" אמרתי. זהו. כאן החל הרומן.
אני רוצה להסביר משהו. כילדה – ממש לא הייתי ספורטאית. כנערה – תמיד התלוננתי שכואב לי הגב ולא השתתפתי בכל שיעורי הספורט. בצבא לא הייתי מהקרביות. רק כשהתחלתי להתבגר (אבל ממש להתבגר) הבנתי עד כמה ספורט עושה לי טוב ועד כמה אני עושה טובה לגוף שלי.
לאימון הראשון של הקבוצה הגעתי ביום שישי בשעה 06:00. הסתכלתי עליהם, האצנים שבקבוצה. הבגדים, הכובעים, משקפי הספורט, שעוני הדופק, ערכת המים על המותן, הג'לים ביד (מה זה?) … פשששש רציניים אלה. מה אני עושה כאן בכלל? "גם כן את עם הרעיונות שלך" סיננתי לעצמי… "לכי הביתה בלי שאף אחד ירגיש"….יאללה יאללה, זה לא בשבילך.
אבל אני פולניה. לא נעים. מה יגידו?
התחלנו לרוץ. נו, טוב, שטויות, ההתחלה קלה, גם אני יודעת לרוץ 100 מ'… 200 מ'… 500 מ'… הזמן עובר… 5 דק' ריצה, אני עדיין לא עצרתי… מה? רצתי קילומטר? די. רגע. לעצור. הנשימה… הדופק… איך עושים את זה קיבינימאט??
עברו מאז כמעט 10 חודשים. היום אני מתאמנת לחצי מרתון. 21.1 ק"מ של ריצה.
אני יודעת שמתפרסמים סיפורי ריצה חדשות לבקרים. כל אחד שקם מהספה ומתחיל לרוץ, מיד כותב על זה פוסט ורבים מאתנו, במיוחד אלו שכך התחילו מזדהים אתו.
אבל בכל הסיפורים האלו יש ים של אמת.
הריצה מתחילה מהראש. צריך להחליט לרוץ. החלטתם? אתם כבר שם. אבל צפו לשינוי בחיים. בתפיסה. השינוי מגיע. שינוי גופני (כן, כן…הגוף מתחיל להתחטב שזה תענוג בפני עצמו), שינוי נפשי, שינוי רגשי, שינוי שאומר – אני יכול. אני מסוגל. The sky is the limit.
אני לא משדלת להתחיל לרוץ. כל אחד בסופו של דבר עושה מה שטוב לו. אני מדברת על אלו שאומרים לי "הייתי רץ, אבל אין מצב בחיים שאצליח". אז זהו, שזו שטות גמורה. אם אני יכולה, כל אחד יכול. נשמע קלישאתי משהו? יכול להיות, אבל זו האמת.
זוכרים את ההתחלה? היום הראשון שלי בריצה שאז הסתכלתי על כולם מאובזרים? ככה אני היום. אם פעם הייתי עושה "שופינג" בחניות בגדים ונעליים, היום אני עושה "שופינג" בחנויות ספורט. אם פעם חשבתי איזה שוקולד לאכול לפני השינה? היום אני חושבת האם זכרתי לקחת את כדורי המגנזיום והכורכום שלי והאם שמתי את הג'ל וכדורי המלח בפאוץ' הריצה שלי.
העולם שלי השתנה. התפיסות השתנו. המחשבה הפכה לאחרת. הדרך נראית יותר קלה מתמיד.
כמובן שקיים הפחד של פציעות ספורט (חמסה חמסה) , חבלות ונפילות (וכבר היום מעטרת את הפנים שלי צלקת כתוצאה נפילה), אי עמידה של הגוף ביעדים שהצבתי לו, כי בכל זאת, כשאת נושקת לגיל-50, גם אם את מרגישה כבת 30, הגוף מאותת לך לא אחת לזכור שהוא קיים… על מגבלותיו.
התחלתי עם קילומטר אחד של ריצה. זוכרים? היום אני רצה כ- 40 ק"מ בשבוע, ו… מאושרת. מאושרת בעיקר על ההחלטה לעשות מעשה. להניע את עצמי ולתת לעצמי מתנה ענקית. היום אני יודעת את מה שחשבתי שאני לא ידעתי לפני 10 חודשים. אני כן יכולה. כי אני רוצה.
זה אומנם רק לרוץ, כל הסיפור, אבל מסתבר, שזה הרבה הרבה מעבר לכך.