ברגע שהפכתי לאמא שכחתי מי הייתי לפני זה ומה מילא לי את הזמן לפני שכל כולו הוקדש לתינוקת חמודה ששואבת לי את כל האנרגיות. עכשיו כשיש לי שעה פנויה אני פשוט לא יודעת מה לעשות איתה, וזה אחרי רשימות על רשימות של ״to do" שאני כאילו מחכה שיהיה לי זמן לעשות וזה פשוט לא קורה.
מזל שלכל אמא יש אמא, ומזלי שאמא שלי, שנמצאת אצלנו בביקור עכשיו כל כך מכירה אותי ומפנה אותי קצת לענייני. אתמול היא ראתה שאני קצת מאבדת את דעתי מרוב ״זמן פנוי״ בלי אופיר, והציעה שאלך לעשות ספורט. אחרי התלבטויות, והבנה שחדר הכושר שנרשמתי אליו כבר סגור – החלטתי לצאת לרוץ, מה שלא עשיתי כבר יותר מדי זמן.
יצאתי עם מפתח לבית וזהו. ידעתי באיזה כיוון הנהר ובאיזה מרחק בערך, והחלטתי לרוץ לשם, עם זיכרון מעומעם של המפה בראש שלי. השמש בדיוק הייתה בדקות האחרונות שלה ויצרה צבעים יפים בשמים, הירח היה כמעט מלא, והאוויר היה נעים. רצתי ונזכרתי מה אהבתי לעשות פעם בזמני החופשי – תרתי משמע.
חציתי רחובות ופארק אחד ״קטן״, ולבסוף הגעתי לפארק שליד הנהר. גיליתי שם מגרשי כדורסל מלאים בשחקנים חובבים, שפעם – כשהייתי לבד, בטח הייתי מצטרפת אליהם בספונטניות, בלי לדאוג שאני בלי טלפון ואולי יחפשו אותי כי אופיר צריכה ללכת לישון תכף. הלכתי קצת על הטיילת וקצת התבאסתי שאין לי מצלמה כלשהי, ומצד שני חשבתי שזה בדיוק הרגע להתנתק.
המשכתי עוד קצת, והתחלתי לחזור. זיהיתי את האזור הזה של הפארק מחיפושי הדירות שלנו, וחשבתי לעצמי שהצד שבאתי ממנו הרבה יותר שווה, ואיזה מזל שקיבלנו בסוף את הבית שהכי רצינו. חציתי את הכביש וגיליתי שאני בדיוק על הרחוב שמתחבר עם הרחוב שלנו, ונזכרתי שככה פעם הייתי מכירה אזור חדש – פשוט יוצאת לרוץ בלי לדעת לאן.
חזרתי מלאת אנרגיות הביתה, אופיר כבר הייתה באמבטיה אחרי ארוחת ערב עם אבא, ואני עוד הספקתי לקחת את המצלמה ולצלם את הצבעים בשמים. נזכרתי כמה טוב עושה לי לרוץ באוויר הפתוח, והבנתי כמה הנפש שלי הייתה צריכה את זה.
מאוד קל לנו להישאב לאימהות – מעגל שלא נגמר של אוכל, החלפות ושינה (שלהם, לא שלנו), במיוחד כשרחוקים אלפי קילומטרים מהבית. אני כל כך שמחה שיש סביבי אנשים שמזכירים לי שהדאגה לעצמי חשובה לא פחות, ושאני יכולה וצריכה לאפשר לעצמי לעשות דברים, שגם אם אני לא זוכרת כמה הם עושים לי טוב – פשוט לעשות, וזה יחזור אלי.
