כשיצאתי לחופשת לידה התבאסתי לגלות, שבעמותה מבקשים ממני להחזיר את הרכב.
התבאסתי בעיקר כי לא הכינו אותי מראש ועם כל ההתרגשות מהגעתה של פיצית לא היה לנו ראש לחשוב מה בדיוק לעשות. לשמחתנו ההורים של הזורם התגייסו לעזרה והשאילו לנו את הרכב לחצי שנה, עד אז כבר הייתי אמורה לחזור לעבוד. לעבודה, כאמור, לא חזרתי וחצי שנה בכל זאת עברה. אין מנוס, הבנו, עם קצת לחץ מתון מצד הלווים. צריך לרכוש רכב ובהקדם. עברנו תהליך ארוך של קבלת החלטות, בסופו של דבר ואחרי הרבה לבטים, חפירות, התייעצויות וכאב ראש שהיו בעיקר מנת חלקו של הזורם (למזלי הטוב) הגיע יום רכישת הרכב.
הפור נפל על רכב בקיסריה, הזורם תיאם עם הבעלים יום קודם. היינו אמורים לסוע יחד ולחזור (בתקווה) בשני רכבים שונים. מניחה שהמילים היינו אמורים מרמזות שזה לא מה שקרה בסופו של דבר. קשה להסביר את המתח המתלווה לרכישה בתחום שאין לנו שום מושג בו. להיות בעלים של רכז זה מגניב, לרכוש רכב קצת פחות מגניב. בכלל להתעסק בתחום שבאופן עקרוני אין בו שום וודאות. שמענו על אנשים שמרמים בלי חשבון, משחקים עם מד הקילומטרים, מסתירים תאונות דרכים, טוענים שהם הבעלים הרשמיים ורק ברגע האמת מגלים שזה לא המצב ועוד ועוד סיפורים שליקטנו בחודשים האחרונים. מה היה לי רע בעבודה אני שואלת את עצמי ברגעים כאלו (ואז מתבוננת בפיצית ונזכרת). אלו הסיבות ללחץ הגדול, כשאנחנו מבינים שלמעשה קונים חתול בשק. אולי זאת הסיבה שהרבה מהקרובים לנו העדיפו לשלם יותר לליסינג ולישון טוב בלילה.
נכנסנו בבוקר לרכב מרוגשים והמעצבן התחיל לעצבן… בגדול מה שהוא אמר זה שהוא לא בטוח שצריך לסוע לקיסריה. זה התחיל עוד בבוקר כשהתקשרתי לתאם סופית מול המוכר, הסימן הראשון היה כשהמיקום השתנה מקיסריה לחדרה. לא ברור מה עובר על המעצבן, זורם הוא בטח לא (כרגע! מדובר רק על כרגע, אני מזכירה לעצמי). מדובר בלחץ גדול או אולי אינטואיציה בריאה. הוא הרגיש שלא נכון לסוע, אני אמרתי לו שאני תומכת בו ושאם זה המצב לא נוסעים ושנייה לפני איילון עשינו פרסה הביתה. התקשרתי לבעלים המעט הזוי (טוב לא סתם הזורם לא רצה לרכוש ממנו דא) להודיע שמבוטל וחשבנו מה עושים עכשיו.
הזורם שלח אותי הביתה וניסה לחפש אלטרנטיבות, צלצל עוד כשהיינו יחד ברכב לסוכן תל אביבי, ההוא קצת התחמק אמר שעסוק היום ושנקבע ליום אחר. הזורם לחץ שרוצה לסגור היום ולקח בשביל זה חופש מהעבודה והסוייחר אמר לו יאללה בוא. חשבנו שבגלל שזה בת"א אין טעם שניסע יחד, הזורם לקח מונית וחשבנו שהוא כבר יחזור עם הרכב החדש הביתה.
הוא התקשר אחרי שעה עצבני ומתוסכל, אה כן רצית לבוא לראות אז הסכמתי אמר לו איש המכירות המהולל, אבל אין לי זמן היום ללכת איתך לבדוק, חשבתי שישר עושים העברת בעלות. באמא שלך???????
נסענו לאסוף אותו ובינתיים הוא התחיל לחפש אלטרנטיבה נוספת. כשהגעתי הוא בישר שנוסעים לניצני עוז, נו טוב. עם פיצית מאחורה נסענו כולנו לקיבוץ כדי לגלות שאין שום דבר בקיבוץ חוץ מהבית של הסוכן. למה הגענו לשם? ככה נהוג, לא נפגשים במכון הבדיקה אלא קודם נפגשים לדבר, להכיר ולראות את הרכב. מסתבר שזה קצת כמו עולם הדייטים. נזכרתי שגם ההוא מקיסריה רצה שנפגש קודם אצלו ורק משם נסע יחד מכון בדיקה. מסתבר שלא ישר "קופצים למיטה", יש קודם שלב של גישוש והיכרות. מניחה שאם מישהו מבין ברכבים הוא פותח מכסה מנוע או משהו. אני המקסימום יכולה לתרום את המידע שהרכב ובכן…שחור. הזורם טיפה יותר מבין, או לפחות עושה את עצמו (כי זה מה שמצופה מגבר?) אז הוא עשה סיבוב, בדק שריטות כאילו אנחנו משכירים רכב בחו"ל והיידה לנתניה לבדיקת רכב. הרגשתי שזה יהיה ממש מיותר לסוע אחריהם למוסך, עזרה גדולה אני לא יכולה לספק. מצד שני אני תקועה באמצע שום מקום.
מתחילה להריץ בראש לאן ללכת. מה הכי קרוב. רגע, יש לי חברה בקדימה, אולי היא תשמח אם אקפוץ. אה אולי עדיף לחברה שבפרדסיה, אה בעצם גם גיסתי בפרדסיה. אבל אם אני כבר נוסעת עד לשם אולי כבר אתרחק לאביחיל לחבר טוב. מזכירה לעצמי שמדובר על חצי שעה, גג שעה הכל כולל הכל ומחפשת בית קפה או משהו בסגנון. די מתוסכלת למצוא את עצמי תקועה מצאתי תחנת דלק עם מקומות ישיבה בחוץ. טוב, נתפשר. פתחתי עגלה והחלטתי שעושים מהלימון לימונדה ונהנים מהאוויר שבחוץ. במקביל אני בטלפון עם הזורם שמבקש שאבדוק שיעבוד לרכב. השעה מסתיימת בסופו של דבר, אחרי שהספקתי להשתעמם ברמה של לעשות סלפי ולשלוח לחברות המפרגנות שלי. סיכמנו שנוסעים לדואר בקדימה לעשות העברת בעלות ואז אני קולטת שבעצם נוכחותי מיותרת כי הוא כבר בטוח קונה את הרכב. מבקשת אישור להתפנות הביתה.
הרכב החתיך והבעל החתיך לא פחות מגיעים שעתיים אחרי. לפני שהוא יוצא לדרך הוא שולח לי את הרישיון. מזל טוב, אנחנו הבעלים הגאים של רכב שחור ומפנק.
