יש ספר, ״לצעוק את החלום״ נדמה לי, שכתב יובל אברמוביץ. פעם מזמן התחלתי לקרוא אותו ולא סיימתי, אבל הבנתי את העניין.
עברו כמה שנים.
התחלתי לחלום. הייעוד היה עדיין מעורפל.
למדתי טרילותרפיה והוסמכתי
למדתי אימון דיאלוגי והוסמכתי
כתבתי ספר ילדים
פירסמתי את ספר הילדים
בין לבין התגרשתי ומגדלת לבדי שלוש בנות, עם כל הנלווה לזה.
ועדיין, למרות כל העוצמה שאני רואה על הדף, כי וואלה, אם הייתי קוראת את זה על מישהי אחרת הייתי מתפעלת,
אני עושה הכל בקטן,
קצת פוחדת מדחייה, קצת פוחדת מזה שלא יאהבו אותי,פוחדת שאני לא מעניינת, פוחדת להרים את הראש ולומר שאני שווה.
אתמול, במקביל לספר שנזכרתי בו, עלתה בי הקבוצה הנפלאה הזו בה אני רק מגיבה (כי כל מי שכותבת היא יותר מרתקת יותר עושה, יותר…),
והחלטתי לכתוב בה.
אני צועקת את החלום שלי!
אני כותבת, אני אוהבת לכתוב, הכל.
תנו לי נושא, אוכל תתנו לי, ואכתוב.
אני כותבת טוב, והכתיבה שלי הולכת ומשתפרת.
אני רוצה לעשות יותר פעילויות לילדים ולמבוגרים על פי הספר שלי
״הדרקונים של אילאיל״.
אני רוצה להרצות על הדרקונים, כי הדרקונים של אילאיל הם באמת הדרקונים שלי.
אני רוצה למכור את כל הספרים שיצאו ולהוציא מהדורה שניה.
אני רוצה לתרגם ולהפיץ את הספר בחו״ל.
אני אוהבת מצלמה. שזה קטע, אחרי שהופעתי פעם אחת אצל ״פאולו וליאון״ וגיליתי שהייתי ממש משוחררת.
אני רוצה שכל הדברים האלה, שאני אוהבת, יהפכו למקור פרנסה למשפחתי- בנותי ואני.
אז- צועקת את החלום!
אני שווה, ואני מעניינת!
אני רוצה להגשים!
ושמה את הפחד בצד.
