שבוע שעבר הגשמתי חלום, לדגמן במסלול דוגמנות. האמת שלא זכרתי שהיה לי כזה חלום כנערה, עד שחברתי המקסימה, מיכל אבינרי הסטייליסיטית הזמינה אותי להשתתף.
כשמיכל דיברה איתי על התצוגה, מיד שאלתי אותה "אני מתאימה?, את בטוחה?". זה הקול מהעבר שדיבר, שדאג לשמור על סטטוס קוו: חוסר אמונה בעצמי, במי שאני, ביכולות שלי, בכישרונות שלי ובאיך שאני נראית. הקול הזה תמיד דאג לעדכן אותי שאני לא יפה, שאין לי סיכוי להצליח, כי אני כלום.
כשהייתי נערה הקול הזה די הנחה את חיי, הוא גרם לבחירות שלי בחיים, מה אני מסוגלת לעשות ומה לא, איזה תפקידים לעשות בחיים. גם הפעם הוא נכנס לשיקולים, מה יגידו עלי ואיך יתייחסו לענין, בכל זאת את לא צעירה רזה וחטובה, את גם לא בת 18, מה נסגר איתך? משבר גיל ה 40 הגיע קצת באיחור, את לא חושבת?
כשמיכל הסבירה לי שהיא מחפשת נשים בשלות, להציג את בגדי המעצבים לסתיו ולא צעירות ורזות ואני בדיוק מתאימה לקטגוריה. החלטתי שאני לא חושבת יותר מה אחרים יגידו ואני הולכת לעשות מה שבא לי. לקחתי בשתי ידיים את ההזדמנות הגדולה לעלות על המסלול, הלכתי על זה והשתקתי את הקול בתוכי.
כשהתיישבתי מול המראה להתאפר, התחלתי להרגיש את הפרפרים בבטן וכמעט התקשרתי למיכל לבטל, שאלתי את עצמי למה נכנסתי? מה אני צריכה את בחיים? (מסתבר שהקול הזה אף פעם לא נעלם, הוא מדי פעם צץ ועולה, ביחד עם הפחד) מיד עניתי לעצמי שהגיע הזמן להתמודד את הפחד ולהגשים את החלום.
איפרתי את עצמי, תוך כדי הדגשת החלקים האוהבים עלי, חייכתי לעצמי במראה (בכל זאת הייתי צריכה למרוח סומק על הלחיים), עשיתי פרצופים מצחיקים (הסוד שלי למריחת מסקרה) ועוד השתטויות מול המראה שגרמו לי להרגיש הרבה יותר טוב לגבי עצמי.
כשהגעתי למתחם "המתפרה", פגשתי את מיכל, חברתי המקסימה, שמיד הביאה לי מבחר בגדים המתאימים לעונת הסתיו, התחלתי למדוד והבנתי תוך כדי תהליך שזה בסדר גמור, שלא כל בגד יושב עלי בהתאמה מלאה, אלא שיש בגדים שמחמיאים לי הרבה יותר מאחרים ואותם מיכל בחרה שאציג.
לפני היציאה, הסתכלתי על עצמי במראה בפעם האחרונה ואמרתי לאישה שהביטה אלי כמה היא מדהימה וכאשר יצאתי למסלול בפעם הראשונה קצת מתרגשת, ראיתי את כל הנשים מסביבי, שעומדות מסתכלות עלי ומחייכות אלי, מתלהבות מהשמלה שלבשתי, רצות אל המוכרת לבקש את השמלה שלבשתי למדוד, הרגשתי אושר ממלא אותי, הבנתי שזה בדיוק מה שאני מהדהדת לעולם והוא מחזיר לי חזרה.
העצמה אישית זה קודם כל להאמין בעצמך, לדעת כמה את מדהימה וזוהרת, מה הכישרונות והיכולות המיוחדים שלך. להדהד את כל האושר שיש בך לעולם, לחייך, לצחוק, ללכת בביטחון עצמי ולהרגיש שאת מלכה.
ככה הרגשתי על המסלול, כמו מלכה, הדהדתי לכולם כמה אני אוהבת את עצמי, מקבלת את עצמי כמו שאני עם עודף ק"ג (במיוחד באזור הבטן), עם התלתלים שמחליטים יום כן ויום לא (ולפעמים זה יום אחרי יום לא), עם העובדה שאני כבר לא צעירה וחטובה (כמו שהייתי לפני הגיוס).
וככה זה גם בחיים ולא רק על מסלול הדוגמנות, החוכמה היא איך אני מרגישה, כי כשאני אוהבת את עצמי, מקבלת את עצמי באהבה אמיתית ומחייכת לעצמי בכל בוקר במראה, העולם מחזיר לי אהבה.
השינוי אצלי התחיל שעברתי סדנת איפור אישית, שהעניקה לי המון כלים להסתכל על עצמי במראה ולהתחיל לקבל את האישה. עם הזמן למדתי לאהוב להסתכל על עצמי, למדתי להחמיא ולפרגן לי.
תמי מרגלית
