לפני שלוש שנים התקשר אלי מנהל החינוך המיוחד בבית הספר נעורה. הוא סיפר לי על הנערים שלומדים אצלו, על הקשיים איתם הם מתמודדים – ליקויי למידה, אתגרים נפשיים שלעיתים קרובות באים לידי ביטוי באלימות, ועל חוסר ההקשבה וחוסר שיתוף הפעולה שלהם.
הוא ביקש ליצור עבורם מערך של סדנאות בכל מיני תחומים כמו נגרות, קונדיטוריה, יצירה בצבע ועוד. תקופה של חודשיים בה התלמידים בוחרים תחום אחד ובו מתמקצעים.
עד אז הניסיון שלי בשיעורים היה רק סדנאות חד פעמיות של חידוש רהיטים למבוגרים, בעיקר נשים. עדיין לא התנסיתי בסדנאות לילדים ולנוער, בוודאי שלא באופי של חינוך מיוחד. ההצעה קסמה לי מאוד, בנוסף להתמודדות עם אתגר חדש, עניין אותי מאוד להתנסות בעבודה עם נוער. החשיבות של המשימה, וההזדמנות לתרום מהידע שלי ולהביא את מי שאני, דחפו אותי להגיד כן.
מתוך סדנאות חידוש הרהיטים בניתי מערך שיעורים רחב יותר ויצירתי שעסק בעיקר ביצירת יש מאין: עבדנו עם עץ ממוחזר שפירקנו ממשטחים, חידשנו וריפדנו כורסאות שהיו בבית הספר. ביצענו יחד עבודות נגרות קלות, כמו הכנת שלטים מעץ עליהם כתבו משפטי העצמה, מתלים משאריות עצים, מדפים קטנים ועוד.
הנערים למדו איתי טכניקות מיוחדות לצביעה, שימוש בשבלונות, הוספת תבליטים, שימוש בבדים ואפילו עבודת רפדות קלה.
המפגשים הראשונים היו מאתגרים מאוד. פגשתי נוער לא פשוט בכלל, הרוב היו בנים שלא רגילים להתעסק ביצירה והיה מאוד קשה להגיע לשיתוף פעולה שלהם.
מצאתי את עצמי, העדינה, עומדת מול חבורת מתבגרים, חייבת לעסוק גם בענייני משמעת ולהצליח לגרום להם להניח רגע בצד את הצחוקים ואת האינטראקציות הפחות חיוביות ביניהם. הייתי צריכה למשוך אותם בהדרגה להתנסות במשהו חדש, שבהתחלה נראה להם לא מעניין, ואולי "נשי" יותר, ואפילו ליהנות מזה.
החל מהמפגש השלישי חלה התפנית. כבר בחנייה, היו מחכים לי שניים-שלושה חבר'ה לעזור לי להביא את כל הציוד לכיתה. פגשתי חיוכים, רצון ואפילו תשוקה ליצירה. בתוך הקבוצה נוצרו שיתופי פעולה, הקשבה, עשייה ונכונות לקחת חלק בפרויקט הזה.
בסיום תקופת הסדנאות, בית הספר אירגן יריד מכירות של כל תוצרי התלמידים מכל הסדנאות. הילדים "שלי" ארזו יפה את המוצרים שיצרו, סידרו פינות ישיבה יפות עם הכורסאות שחידשנו יחד ועם ספסלים נוספים שבנינו ממשטחי עץ וצבענו.
היריד היה ממש מרגש!
המשפחות והאורחים קנו את היצירות והכסף נתרם לטובת תרבות הפנאי בבית הספר.
