ערב ט׳ באב בארץ, אצלנו עדיין לא. כבר שש שנים שהבוקר שלי זה אחר הצהריים בארץ. כבר שש שנים שערב חג או יום אבל וזיכרון אצלי תמיד מורגשים בבוקר, במקביל לשוכנים בציון.
בכלל, בכל בוקר אני קמה ויודעת בדיוק מה השעה בשני איזורי זמן. זה גם ישר נמצא אצלי במודעות. האמת זה קל לחשב, אני פשוט מוסיפה 10 לשעה שאצלי. אז אם אני קמה ב7:00 אז 17:00 בארץ ואם אני מרביצה שינה בשבת-ראשון ומתעוררת ב-10:00 זה כבר 20:00. אני חיה את השעון הכפול הזה. אבל ממש. זה אפשרי.
אז קמתי הבוקר לערב ט׳ באב, ואחרי שירדתי עם הכלבה והאכלתי את השרקניות שאלתי את עצמי על כוס קפה מה זה ט׳ באב בשבילי? איפה הכותרת ט׳ באב כן פוגשת בי לחלולחית של קשר, רגש, משמעות.
*הערה – כיאה ליום המיוחד, נחה עלי רוח הגות, אך אין באמור שום יומרה להבנה עמוקה בדברי חכמים או במשמעות החיים, אלא רק התבוננות פרטית*
יש את מה שכתוב, אבל…
גדלתי כחילונית עם כבוד למנהגים הדתיים, לפעמים הרגשתי קרובה אליהם יותר, לרוב פחות. תינוקת שנשבתה, אין מה לעשות. זה בסדר, גם לא צריך.
אבל בחגים אני משתדלת להבין את המשמעות של החג, לקרוא עליו ועל איך חוגגים אותו עכשיו בארץ. לא בגלל שאני מרגישה מחויבת, אלא פשוט כי זה מסקרן אותי.
בגלג״צ אמרו במבזק חדשות שמתכוננים לאלפי המתפללים בכותל שיקראו מגילת איכה וקינות. בוויינט לעומת זאת קידמו את ט׳ באב בכתבה על הצום ועל מנהגי האבל הנוספים ומי חייב בהם ומי לא.
אגב מה זה המושג הזה ״חייב״? לא הבנתי אף פעם. מי מחייב באמונה אם לא האדם עצמו את עצמו?
לא ראיתי כתבה מובלטת כלשהי על משמעות היום הזה ט׳ באב. כן, אני יודעת שמדובר בחורבן בית המקדש הראשון והשני וזה האחרון חרב בעיקר בגלל שנאת חינם.
אז כבר אלפיים שנה אנשים מזכירים את החורבן ואבלים ובוכים, שפעם היה כנראה טוב ואיננו עוד, ואילו עתה רע מאוד והמציאות ממש ממש משקפת את החורבן אחד לאחד כי אנשים שונאים חינם אחד את השני. כן קראתי ושמעתי גם על זה ואני גם רואה וחווה ושומעת את החורבן השכם וערב.
אבל, משהו כאן מפוספס. נראה לי שהמנהג להתאבל לא מדויק.
מחזוריות החורבן
אם אני מסתכלת על ההיסטוריה של העולם ועל הטבע הוא תמיד במחזוריות של חורבן שאחריו מגיעה התחדשות וצמיחה. זה ככה, לא אני המצאתי. זה מין חוק טבע כזה.
אני חושבת שגם אם כל האנושות תתפלל לאלוהים במשך שנה זה לא ישתנה. יש חורבן והרס כל רגע בטבע. חוק.
תאים מתים, צמחים נובלים, חורש נשרף, אנשים קמלים, קרחונים נמסים, זוגות רבים או נפרדים, אנחנו נעשים חולים וגם עצובים. ואחרי זה, אמנם לא תמיד אחד לאחד, תאים נולדים, פרחים פורחים, חורש מלבלב, תינוקות באים לעולם, אנחנו מתאהבים ומתחברים, מבריאים וגם שמחים.
נכון, לפעמים זה לוקח זמן ואחרי פרידה כואבת מאדם יקר, קשה לנו להרבה זמן, אבל לפעמים בתוך החסר, אנחנו מוצאים דרך חדשה ואמת פורצת דרך, אנחנו מתנדבים או עושים משהו טוב עבור עצמנו או אחרים. משהו חייב להכנס שם, זה ממש חוק.
הסיבות יכולות להיות טבעיות או יד אדם, היינו הך, נוצר חורבן ואז צמיחה, או חידוש או תובנה אנושית.
ואם אני מסתכלת על בני אדם, כמעט איפה שלא שמו אנשים היה מאבק ואי התאמה. אבל כל המלחמות הכי נוראיות הסתיימו בתקומה, בשיוויון זכויות, בעצמאות.
גם בכלכלה זה כך, גם בתעשייה וגם בחברה. איפה שאנחנו מתכסחים כאילו יש מיד רמז שזהו, הגיע הזמן לשלב הבא. לבנייה חדשה, לשינוי. העולם לא עומד מלכת, הוא מושלם בשינוי המתמיד שעובר עליו בכל פינה.
לצחוק כמו שצחק רבי עקיבא כשראה שועל יוצא מקודש הקודשים
בשבילי ט׳ באב הזה הוא סמל למחזוריות הטבע חורבן- צמיחה כחוק, אין זה בלי זה. ט׳ באב זה סמל לאומץ להתבונן לחורבן בעיניים ולצחוק כמו רבי עקיבא שראה שועל יוצא מקודש הקודשים, כי הבין שאם יש חורבן כזה גדול סימן שתהיה גאולה באותו סדר גודל.
גאולה היא מילה גדולה מדי בשבילי, אבל בקטנה היא צמיחה והיא גם די בידיים שלי, בבחירות היום יומיות שאני עושה כתוצאה מחורבנות קטנים שמתהווים לי בכל רגע ורגע.
הילדה שלי שמטריפה או מדאיגה אותי, בן הזוג שלא כל רגע עונה על הציפיות, גינה שקורסות בה הממטרות, מזגן שהפסיק לעבוד, שוטר שנותן לי דו״ח, חשבון בנק שנסגר ואפס, בכל החורבנות האלה שמותירים אותי חסרת אונים ואבודה, טמון כבר זרע של מצב טוב, של הבנה חדשה או של אהבה יותר גדולה.
וחוזר חלילה 😉
הקטע על רבי עקיבא: מתוך תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף כ"ד, עמ' א'
…שוב פעם אחת היו עולים לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קודשי הקודשים, התחילו הם בוכים ורבי עקיבא משחק.
אמרו לו: "מפני מה אתה משחק?"
אמר להם: "מפני מה אתם בוכים?"
אמרו לו: "מקום שכתוב בו- "והזר הקרב יומת" [במדבר י"ח], עכשיו שועלים הילכו בו, ולא נבכה?"
אמר להם: "לכך אני משחק , שנאמר- "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו" [ישעיהו ח'] –וכי מה ענין אצל אוריה אצל זכריה, והלא אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני? אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה נאמר: "לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים עִיִין תהיה והר הבית לבמות יער" [מיכה ג']. בזכריה נאמר: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים" [איכה ד']. עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה. עכשיו שנתקימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת"
ובלשון הזה אמרו לו: 'עקיבא, ניחמתנו! עקיבא! ניחמתנו'"
