לפני כשנתיים הייתי בהרצאה של יובל אברמוביץ'.
הוא דיבר על כך שחשוב לצעוק חלומות לעולם ואני התחברתי לרעיון רק לא הבנתי למה לצעוק אם אפשר להשיג יעדים גם בשקט.
וכך המשכתי בשגרת חיי הסולידית, עד שיום בהיר אחד קיבלתי שיחה ממל מ"דיגיטליות בעסקים" (שזוהי בעצם המקבילה של אריאלה ממפעל הפיס).
מל סיפרה לי שהתקבלתי למחזור 8 בקורס "דיגיטליות בעסקים" ומאז הכל היסטוריה.
טוב, אם להיות כנה אז גם קצת היסטריה.
שמחה, התרגשות, היכרות עם עצמאיות מוכשרות מרחבי הארץ, תכנים לוהטים לצד משימות, דד ליינים ויעדים.
מלחיץ, מפקס, מתעתע ובעיקר? מאתגר.
והנה, כעבור חודש של "מטלות" ודד ליינים קשוחים, קיבלנו משימה חדשה, הייתה זו משימה שגרמה לכל המשימות שנמסרו לפניה להיראות כמו מאזט זיתים, לא אפריטיף, לא מנה ראשונה, לא תוספת, מאזט!
המטלה שהוגשה לנו הפעם חייבה אותי ורבות מחברותיי לקורס להסתכל למציאות בעיניים ולשאול את עצמנו את אחת השאלות המסעירות והמכריעות EVER.
מה החלום שלי?
קשה לכתוב על חלום אחד בעסק כשיש לך בבית ערימות של מחברות ופנקסים צבעוניים, שנוטפים רעיונות, תוכניות מגירה ויוזמות נוספות לפיתוח.
אבל קיבלתי משימה ואני ילדה גדולה, אז אחרי 5 ימים של התלבטויות, חוסר הבנה מהיכן אני מתחילה לכתוב ולמה זה בכלל חשוב לי, אני עושה את זה.
מוכנים?
קחו אוויר וצוללים!
סבא שלי דוד שייבדל לחיים ארוכים, בן 94 (טפו טפו טפו), יליד שנת 26'.
ממצב קיצון בו התלונן שהוא בודד, קרה דבר והיום הוא מפציץ את כל פייסבוק בתגובות לפוסטים שמתפרסמים בעמודים של פוליטיקאים דוברי רוסית.
הוא חבר פעיל בקבוצת הוואטסאפ שיש רק לנו במשפחה: "המשפחה שלנו" ואשף בצילום בסמארטפון.
הוא מתלהב מתמונות חדשות המתקבלות בוואטסאפ שלו ומצלם את הנינים שלו (שני הבנדיטים שלי) בכל הזדמנות שרק נקרית בפניו.
הוא כועס כשהמסך ננעל ועליו להחליף סיסמא וגם כשאינו מצליח לפתוח תמונות חדשות שמתקבלות, מה שקורה בד"כ עקב ניצול מקסימלי של שטח האחסון.
סבא שלי מתגורר במתחם לאוכלוסייה מבוגרת בכפר סבא, קרוב אלינו פיסית וגם מנטלית, הרבה הודות לטכנולוגיה המודרנית.
הרבה מחבריו למתחם בודדים.
חלקם מתגוררים הרחק ממשפחותיהם, חלקם זוכים לביקורים ממש מעטים ורובם המוחלט מנותקים מאפשרויות התקשורת והרשת הקיימים כיום.
לרובם הרי יש נכדים ואני מקווה שגם נינים, שנולדו "עם מסכים ביד" בעוד שלהם, הסבים, אין כמעט אמצעים לתקשר עימם, פרט לשיחות טלפון.
אם רק הייתה להם אפשרות לראות תמונות שלהם מידי יום, לחוות אותם באמצעות סרטונים או אפילו לעקוב אחרי חייהם בפייסבוק.
וואו, כמה מכמות הבדידות שלהם הייתה מתפוגגת?
כמה תחושת המסוגלות שלהם הייתה עולה?
וכמה עניין וטעם, היו מתווספים לחייהם?
אני חושבת שהמילים האחרונות די ממחישות את התשובה.
אז יש לי חלום.
החלום שלי הוא להגיע לכל אזרח ותיק במדינת ישראל באשר הוא, להדריך אותו במלוא הסובלנות ולהעניק לו יכולת להתעדכן בחדשות העולם, להתכתב במיילים ולהשתמש בסמארטפון על כל היבטיו.
אני מדברת על לימודי שימושי מחשב בסיסיים לצד היכרות ותרגול בשטח של כל מה שהכי נפוץ כיום בסמארטפונים: מצלמה, וואטסאפ, מייל.
לנו זה אולי נשמע בנלי אבל עבורם זהו עולם ומלואו,
זהו כלי נהדר להפגת הבדידות,
ובעיקר זהו מפתח מרתק להתעדכן במתרחש בעולם, במדינה ובקהילה שלנו,
דבר שיש בכוחו להעניק טעם לחיים.
לייצר חיבורים ולפתח תחומי עניין חדשים.
ופה בעצם אתם נכנסים לתמונה:
מכירים את גילה גמליאל (השרה למשרד לאזרחים ותיקים)? אולי מישהו שמכיר את גילה?
או מישהו שמכיר מישהו שמכיר את גילה? קשרו בינינו!
מכירים את יובל פרנקל – מנכ"ל "עמיגור"? מישהו שמכיר אותו אולי?
או אולי את מיקי פרנס – מנכ"ל רשת "בית בכפר?" או מישהו שמכיר אותו?
בקיצור – הבנתם.
אני מחפשת אנשים עם לב גדול שנמצאים בעמדות מפתח בארגונים האמונים על טיפול באוכלוסייה המבוגרת לצורך הקמת פרויקט ארצי.
אני מחפשת קישורים ישירים או עקיפים, מספיק שתשיגו לי קצה חוט, אני כבר אדע איך להשתמש בו בתבונה.
עזרו לי להגיע לכל מוסד המטפל או מאכלס אוכלוסיית גיל הזהב.
עזרו לי להוסיף טעם לחיים של הסבים והסבתות שלנו ולצבוע אותם במגוון צבעי הקשת,
עזרו לי להחזיר להם את תחושת העצמאות והמסוגלות.
קישורים, חיבורים ורצון טוב – יתקבלו באהבה גדולה!
שלכם,
טלי אהרון
מייסדת המועדון הדיגיטלי