לצאת מהארון הטרשתי.

בחורה עם מחשב נייד

הפעם הראשונה שיצאתי מהארון  הטרשתי  (בפני זרים) הייתה באמצע שיעור.
כפי שכבר כתבתי בפוסט הקודם, החלטתי לשנות מקצוע. זה היה שעור שנלמד על  מיאלין.  כמובן שהמחלה שמתחברת אל מיאלין זו טרשת נפוצה. היא הוגדרה בספר הלימוד  כמחלה קשה מאוד, שהאנשים בה מתניידים בכיסא גלגלים ועוד כל מיני הגדרות שמאוד אהודות על כותבי הגדרות.
כיוון שיש לי הפרעת קשב (גם לקות למידה אבל זה לא קשור לפוסט הזה  אלא, רק לאוסף שגיאות הכתיב שלי…), לחץ הדם שלי עלה במהירות (מזה עלה?!?  הגיע מחוץ לסקלת המספרים). הרמתי את היד  ואמרתי שמה שכתוב על הטרשת זה אוסף של דברים לא מדוייקים, התרוממתי  ושאלתי את הנוכחים אם אני נראית חולה במחלה קשה מאוד, כיוון שאני חולה בטרשת נפוצה.

הוספתי ואמרתי שהאנשים שחולים בטרשת  נפוצה מגיעים בכל מיני צורות וצבעים (כמו החיים) ובכל מיני אפשרויות התניידות: ישנם כאלו שלא רואים עליהם,ישנם כאלו עם מקל או קב וישנם גם כאלו  עם כיסא גלגלים. אבל להגדיר את כולם תחת אותה הגדרת ניידות זה לא נכון בעליל. עושה  עוול למחלה ולאנשים שחולים בה.

התישבתי.
דממה השתררה בכיתה

שוש גולן
בשנת 2005 עם שני זעטוטים, מישרה כמטפלת ברפואה משלימה, ובעל שראה את שדה התעופה יותר מאשר את הבית... פתאום באמצע שום מקום הוגדרתי כחולה בטרשת נפוצה. אני ?! חולה?! ומה זו המחלה הזו.