לי אישית, אין שום קשר ליציאה מהארון, אך ההצגה החדשה "לא בבית ספרנו" שעלתה לאחרונה ב"צוותא" תל-אביב, מעלה לדיון את נושא היציאה מהארון אצל בני נוער.
מסתבר שלצאת מהארון זה תהליך מאוד מורכב. לרוב התהליך כרוך בלבטים רבים ובפחד מדחייה ונטישה חברתית.
בהצגה, מגלמת אסתי זקהיים את תמרה. תמרה היא מורה בעלת ראש פתוח, זורמת ונוחה, מורה הנערצת על ידי התלמידים שלה והנכונה להקשיב ולייעץ להם בכל עת.
אחדים מתלמידיה משתפים אותה בלבטיהם לגבי יציאה מהארון והיא משמשת עבורם אוזן קשבת, מעודדת ותומכת. כל זה טוב ויפה, כל עוד נושא היציאה מהארון מובא לדיון במסגרת בית הספר.
ברגע שמתחוור לה שבנה כפיר, שאת דמותו מגלם עידו קולטון, יוצא אף הוא מהארון, עולמה מתהפך בן רגע ואף מתרסק. בבת אחת היא מתערערת לגמרי. היא במצוקה.
כל הפתיחות, הגישה המודרנית והליברלית שהיא מציגה כלפי תלמידיה נעלמת כליל. כפיר מוצא את עצמו מול גישה אטומה ומול אמא המנסה להבהיר לו כמה הוא טועה ושהוא עדיין יכול להשתנות.
"מי שמשחק בדוקים, יכול לשחק גם בגולות" מטיחה בו תמרה, האם. תמרה לא מאמינה שהבן שלה כבר "סגור" על הנושא ושהוא קיבל החלטה סופית. היא חושבת לתומה, שהוא עדיין בודק את הנושא ולא בטוח בהחלטתו.
"מה אתה חושב, שהמצאת משהו? צבא לבנים, זה כמו קליפות תפוחי אדמה בשואה. זה מה שהיה, זה מה שאכלו. זה אומר שהיהודים התאהבו בקליפות תפוחי אדמה? לא.
קליפות תפוחי אדמה לא מזמינים אצל רושפלד. זו ברירת מחדל". ואז היא נאלצת לשמוע שוב שבנה סיים את תקופת הבדיקות והתהיות שלו כבר במהלך שירותו הצבאי.
ההצגה בוחרת לטפל בנושא כה עמוק וטעון בטקסטים עם המון הומור ושנינות. "חוץ מלתקוע דגל גאווה באמצע הסלון, אני ניסיתי הכל" הוא אומר לה. רומז שתבין.
תהליך היציאה מהארון של בנה, מלווה אצל תמרה בהרבה תסכול וזעם. היא מתפרצת, היא נרגנת והיא בעיקר מסרבת להבין ולהשלים עם הידיעה. על מנת לעכל את הצעד הדרסטי שעשה כפיר, היא זקוקה לזמן.
אסתי זקהיים הנפלאה מגלמת את דמות המורה – האמא ומביאה אל התפקיד הרבה רגש, עוצמה ונוכחות. על אף שההצגה נכתבה ברוח קומית, אסתי מעניקה במה רצינית לדרמה המתחוללת בינה ובין בנה.
הצפייה בהצגה היתה מעניינת מאוד. זו הצגה אינטימית שנכתבה עבור שני שחקנים. הנושא היציאה מהארון – זר לי. אני לא מכירה אנשים רבים שבחרו לצאת מהארון, אולי אחדים. אבל הצפייה בהצגה איפשרה לי הצצה אל הנושא המורכב והטעון.
לדעתי, ההצגה מתאימה במיוחד לבני נוער ולבני המשפחה של אלו שכבר בחרו ביציאה מהארון. כמו כן, ההצגה מתאימה גם לכל מי שמתעניין בנושא ורוצה ללמוד על התהליך.
חשוב לציין, שההצגה הועלתה לראשונה במסגרת כפר הגאווה 2013 במרכז הגאה בגן מאיר, ת"א.
שוחחתי עם אסתי זקהיים על ההצגה. כשהציעו לאסתי את התפקיד, היא קראה את הטקסט של ההצגה והחומר נגע לליבה והיא התאהבה בו מיד והסכימה לבצע את התפקיד.
אסתי הכירה את הקהילה. היא מתנדבת בקהילה ובאגודה לזכויות האזרח ואף הנחתה בעבר את מצעד הגאווה.
על מנת לגלם את דמות האם שבנה יוצא מהארון, היא למדה וחקרה את הנושא. היה חשוב לה לגלם דמות שניתן להזדהות עימה. היא פרסמה סטטוס בפייסבוק הקורא לבני נוער שיצאו מהארון והוריהם לשוחח עימה והם עזרו לה להבין ולהכיר את הנושא. התהליך המאוד מרתק נמשך כשלושה שבועות.
אסתי הסבירה לי שכשנער בוחר לצאת מהארון, זהו בדיוק השלב שבו ההורים שלו נסגרים בעצמם בתוך הארון. הההורים מבוהלים ומבויישים. דואגים מאוד מ"מה שיגידו השכנים". עסוקים במחשבה שלא יהיו להם נכדים.
הם עוברים בעצם תהליך של הסתגרות. אני אף פעם לא חשבתי על זה כך, אבל זה מאוד הגיוני.
הנער שכבר עבר תהליך מסויים בינו לבין עצמו ובשל לצאת מהארון הוא כבר מסכם תהליך מסויים, בעוד שאצל הוריו התהליך רק מתחיל. נער שמתלבט האם לצאת מהארון סובל מפחד משתק. הוא מרגיש דחוי, אומלל ואף אאוטסיידר. אם ההצגה יכולה לעזור למישהו שמתקשה לצאת מהארון, זה יכול להיות נהדר.
שאלתי אותה מדוע ההצגה בחרה לטפל בנושא באופן קומי. כשמדברים על היציאה מהארון בצורה נעימה, יותר קל לעכל את המסרים. יותר קל לבלוע סירופ או תרופה בעזרת הומור. במחשבה שנייה, אני חושבת שאסתי צודקת. כשצפיתי בהצגה ציפיתי לדרמה יותר היסטרית, אבל אחרי ששוחחתי עימה, הבנתי בדיוק למה בחרו להציג את היציאה מהארון כך.
כיום, כשבני נוער רבים עדיין מתחבטים בשאלה האם לצאת מהארון, ההצגה יכולה לפקוח את העיניים. ההצגה מראה את התהליך ואת משמעותו.
בעקבות ההצגה בוודאי יתעוררו שאלות אצל בני הנוער, האם לעשות את הצעד בהדרגה, איך להתכונן נפשית לכך שבוודאי הסביבה תהיה מופתעת. להתכונן בין השאר לתגובות שליליות, לאכזבה ואולי לניתוק הקשר. ועם זאת, יציאה מהארון עשויה לפתור את ההתמודדות עם חיים כפולים, חיים המבוססים בעיקר על שקר והסתרה ועל תחושת האשמה עצמית.
אני ממליצה בחום לבוא ולראות את ההצגה. ומילה לאנשי חינוך, אני סבורה שכדאי יהיה להכניס את ההצגה לסל התרבות בבתי הספר.
אפשר לראות את הפרומו של ההצגה ביוטיוב:
https://www.youtube.com/watch?v=CUKiyNm7crU
ההצגה בחסות: עיריית תל אביב, המרכז הגאה, בר האויטה, FFF
"לא בבית ספרנו" – מחזה מאת: דורית פרומר ברזילי ואסף בלאו
בימוי: אסף בלאו ואירית ראב
שחקנים: אסתי זקהיים ועידו קולטון / יובל רז