יש ניחוח כמעט בודהיסטי ברעיון שצריך לפרק הכל בכדי להרכיב מחדש. כמו אצל פמה צ'ודורון: "כשהדברים מתפרקים". כאילו רק ברגעים שהכל עומד שם בחתיכות לרגלינו, אנחנו רואים את המציאות בבהירות. ודוקא הרגע הזה ממלא במוטיבציה לייצר שינוי. גם בלגן יכול להיות נפלא. והאוקסימורון הזה יורד בקלות בגרון. נפלא מבחינה אסתטית, נפלא בהזדמנות שהוא מייצר לסדר חדש.
ורד שנבל לקחה את הבלגן והפירוק אל הקצה. וגם אני ישבתי, בסופו של הספר לחבר חתיכות. להתפעל.
שרה, גיבורת הסיפור, אם לילדה, נשואה לרז ומועסקת אצל אמא, בסידור בתים, מאבדת לאורך העלילה עוגנים בכל תחום בחייה. זה מתחיל ביום נישואיה ה- 12, בבילוי פסטורלי בבריכה, כשרז, בעלה, מספר שבגד בה, פעם, בעבר עם הגר. ומכאן הדברים מתפרקים לה.
היא בורחת אל היער, פוגשת בשף במשבר, מתעמתת עם האשה האחרת, מתחברת לקומיקאית שבורת לב ועוד ועוד הרפתקאות מונעות דחפים ומעט טירוף. ואז גם לי בא, לצבוע לבלונד, לרגל אחרי אנשים ולפרוץ להם לבית, ללכת בחלוק של ספא ביער ולפגוש שף מסתורי.
זה תפקיד נהדר של הספרות. לאתגר. לבדוק מה מחכה לנו בקצוות. לגרום לנו להתכחש לגיבורים ואז לבכות איתם, בכאבם.
לאורך כל הספר בולט הכשרון של המספרת לתעתע, ללטף את הראש של הקוראת בחמלה, לתת לנו לשקוע באידיליה ואז לשמוט את הקרקע מתחתינו. כמו בחיים. "שכבנו על המזרן בבריכה האורגנית, המושלמת ורז הניח יד על הירך שלי….ואז בלע את הרוק וסידר את השיער שלו. הוא פתח את הפה שוב. "פאק," אמרתי. רז? והוא אמר, "בגדתי. פעם." עמ 158.
גם הסימבוליקה של השמות לא נעלמת מהקוראת: שרה אמנו והגר השפחה. רז, בעל הסוד. און, שמתמודד עם אונות ומשיכה, אביה- הילדה ששמה מקפל בתוכו את לב הסיפור.
כאב ושמחה, חשש וצחוק גדול. וצריך לזכור להחזיק חזק את מושבי הכיסא לקראת הסוף המטלטל. זהו הספר השלישי של ורד שנבל וכמו באחרים, גם אותו התחלתי וסיימתי בנשימה אחת.
בלגן נפלא/ורד שנבל. 2018, פרוזה, הוצאת כנרת זמורה ביתן. 272 עמ'.