לפעמים נגמרות המילים

בחורה עם מחשב נייד

אמא – אתמול בערב הוצאת אותי מדעתי, לא רצית הרבה אני יודעת, את חולה מאד – גם את זה אני יודעת ואני נושמת עמוק לפני שאני מגיבה. אני יודעת שאת אומרת או מתייחסת ממקום של מצוקה, אבל תביני מתוקה שלי – גם אם הדברים נאמרים ממקום של מצוקה – בשבילי זה בעיטה בבטן ודמעות של עלבון מהולות בדמעות הבנה וקשה לאלה להלך יחד. מלווה את הדמעות האלה תמיד רגשי אשם. תמיד.
אני כותבת עכשיו וכמעט יוצאת מדעתי. אני אפילו לא זוכרת מה אמרת שהעליב אותי ופגע בי כל כך. אהה…אני כבר נזכרתי, אבל אם לקח לי זמן להזכר כנראה שזה לא היה ממש משמעותי כדי להפגע, אבל תביני שזה מצטבר, זה לא רק הפעם הזו, זו הפעם הזו ופעם שנייה זה איזה קרוב משפחה שפתאום שמע שאת חולה והפך להיות זה "שבדיוק היה לו אותו דבר והנה בסוף – תראי אותו".
אני לוקחת נשימה עמוקה לפני שאני עושה ממנו פלקט ותולה על הקיר ומנסה להסביר שאנחנו מתייעצים עם מי שקיבלנו הדרכה ואין לי חשק לשמוע את כל מי ש"היה לו אותו דבר". תודה לאל שהסתיים לו הביקור והדוד שהופיע נמוג לו. יש גם ניסים כאלה – שאנשים לא רצויים הולכים מתישהו – סוג של משוואה עקומה כזו.
עוד כשהוא היה במחלקה – ידעתי שאני אצטרך להתנצל על משהו. לא חשוב על מה, אבל משהו יעלה על הפרק. ידעתי  שהיא תבחר שלא להתייחס למחלה ול"היה לו אותו דבר" – זה היה ברור לגמרי וטוב שכך, אבל יש את ה"מסביב".
למה לא הבאת לו כסא יותר נוח  מהחדר השני? למה לא סגרת את הוילון בין זה ששוכב במיטה השנייה – בכל זאת  קצת פרטיות, חשבת על זה? ואני נושמת עמוק ורוצה לצרוח – את נורא חולה אני יודעת, אני אוהבת אותך עד כמה שאני יכולה – אבל כדי שאני אוכל לעזור לך כמיטב יכולתי תנסי גם את לעזור לי. קשה לך מאד אני יודעת – אני יודעת, אבל אני צריכה גם מקום להזיל בו את הדמעות, אני צריכה מקום להתפרק, לרחם על עצמי , לכעוס על אלוהים, לכעוס עליי – כי אולי אני לא עושה מספיק, אני צריכה גם ללכת לקופת חולים לסדר איזה ניירת מחורבנת – אבל אני צריכה לדעת שיש אתך מישהי שאני סומכת עלייה שתהייה איתך ב100% .
יש לי סוג של משפחה פולנייה שמצאה זמן וגם חשבה שזה ב-ד-י-ו-ק  הזמן להמשיך לנהל חשבונות. לא רוצה לנהל חשבונות, זה לא הזמן, המקום או ה"אין כח" שלי – אתם לא רוצים לבוא ולהושיט יד? אני לא הולכת לחנך אף אחד.
כן, יש לי עובדת זרה, אם לא היא – אני ממש אינני. אז היא קצת נמצאת ומנסה, אבל האנגלית שלה היא כמו הרוסית שלי, היא לא מסתדרת עם הביורוקרטיה ולאמא אין סבלנות אליה, ולה אין סבלנות לביורוקרטיה שלנו…..מפתיע , הא? אז ככה הולך הדיאלוג. אמא: תגידי לה….(לעובדת) שתסדר לי את המזרן. אני: מולי (תסדרי את המזרן – אמא בקשה). ככה אני על תקן האו"ם – מתווכת בין אמא למולי. אמא שלי המתוקה רוצה לאחוז את כף היד שלי, להרגיש את מרקם העור, את החום – מרגיש לי כאילו היא רוצה להאחז בחום, להאחז בי, להאחז בחיים. הלוואי שיכולתי – שיגיד לי מישהו איך אפשר לא להתרסק  בסיטואציה כזו או דומות לה.
למזלי הגדול יש לי אותה שתתמוך בי כשאני מתפרקת לגמרי ויוצאת לשתות או הולכת להתקלח או כשאמא מנסה לישון,  בנסיבות הנוכחיות לא יכולתי לבקש עובדת טובה ומסורה יותר. למזלי המאד רע, לכאבי ולכאביה של אמא, לתסכולי שלי ואלה של אמא, לשאלות ה"למה" ולכל הדומות להן – אין תשובה – וכשאין לי תשובה עבורי ואין לי תשובה עבור מי שאין יקר ממנה בעולם עבורי – אני מאבדת את המילים ובדרך כלל הן לא חסרות.