לפני תשעה חודשים הגיעה אלי חברה ותיקה שאובחנה עם הפרעה דו קוטבית וקראה את פוסט "היציאה מהארון" שלי. היא היתה מבולבלת ביקשה להיפגש איתי בכדי לשמוע קצת יותר. היא סיפרה לי שיום אחד הרגישה שמשהו לא בסדר ולמזלה יש לה חברה מהתחום הטיפולי שמהר מאד המליצה לה לגשת לפסיכיאטר ולבקש עזרה. הוא אבחן אותה והציע טיפול תרופתי והיא הסכימה. במהלך השיחה שתינו הרגשנו שהלוואי והיתה קבוצת תמיכה לאנשים שכמונו אובחנו עם הפרעה דו קוטבית. אנשים שקבלו "מתנה" ולכאורה מצליחים לנהל אורח חיים מאוזן, מתפקדים כרגיל אבל בתוכם מקונן החשש מפני הנפילה או העליה הבאה.
Photo by Levi Guzman on Unsplash
בדרך כלל כשנולד אצלי רעיון, מיד נוצרת תוכנית פעולה והופ אני יוצאת לדרך בפול גז. אבל התובנה הכי חשובה שלקחתי מהמאניה שלי היא שלא תמיד חייבים לקפוץ למים, זה בסדר לפעמים לעמוד רגע על הגדה ולחשוב אם אני באמת רוצה להירטב.
הרעיון נכנס למגירה אחורית וחיכה לשעת כושר. לפני כחודש וחצי, פגשתי עוד אישה שגם היא הרגישה שהיתה רוצה שתהיה לה לפחות חברה דו-קוטבית אחת. הפעם כבר לא היתה לי התלבטות. הרגשתי שהבשלתי ואני מוכנה להקים כזו קבוצה. כתבתי פוסט (אולי אתם זוכרים) על כוחה של קבוצה ועל רצוני להקים קבוצת תמיכה לאנשים עם הפרעה דו-קוטבית. צירפתי בפוסט לינק לקבוצת פייסבוק סגורה "דו קוטביים לחיים טובים" שפתחתי לטובת העניין ולהפתעתי הצטרפו אליה כמה עשרות אנשים שכולם עם הפרעה דו קוטבית. הפעם לא התמהמתי ופרסמתי בקבוצה תאריך למפגש ראשון בעולם האמיתי. פתחתי קבוצת וואצאפ למעונינים ועברנו וסגרנו פרטים אחרונים לקראת המפגש.
Photo by Baim Hanif on Unsplash
היום הגיע. מצד אחד התרגשתי לקראת המפגש. מצד שני קצת חששתי, בכל זאת מדובר באנשים שאת רובם לא הכרתי. לשמחתי האורחים טיפטפו, מה שאיפשר לי להחליף עם כל אחד כמה מילים ראשונות. לאט, לאט השולחן התמלא בדיוק בעשרה אנשים. התחחלנו בסבב הכרות שכלל פרטים על גילוי ההפרעה וההתמודדות איתה. השיחה קלחה ובמהרה התחושה היתה שאנחנו מכירים כבר שנים רבות. אם מישהו היה מסתכל עלינו מהצד אין סיכוי שהיה מנחש את המכנה המשותף של הקבוצה ההטרוגנית שיושבת סביב השולחן ומורכבת. מה שבטוח היה קולט במהרה שמדובר בחבורת אנשים נורמטיבים, אינטליגנטיים ורגישים.
מבלי שתכננתי נוצרה פה חבורה מגוונת המורכבת מנשים וגברים, צעירים ומבוגרים , כאלו שמתמודדים עם ההפרעה הרבה שנים וכאלו שאובחו רק בשנים האחרונות, כאלו שעברו אישפוז וכאלו שלא, כאלו שעברו התקף פסיכוטי ו/או דכאון עמוק, וכאלו שלא. ההבדלים ביננו הפכו את השיחה למעניינת אך מעט מפוזרת, אבל תיארתי לי שעלול להיווצר מצב כזה ולכן זרמתי עם הכאוס החיובי שנוצר.
בסיום סבב ההכרות תיארתי לחבורה את האופן בו אני מתכוונת לנהל את הקבוצה. הסברתי שבכוונתי לעלות בכל פגישה נושא שרלוונטי אלינו ושנקיים סביבו דיון ונציף את הקשיים ונעזור אחד לשני למצוא דרכים להתמודדות איתם. כולם הסכימו לפורמט וסיכמנו על מפגש חודשי ושימוש בקבוצת הווצאפ לצורך התייעצויות בנושאים שונים. נפרדנו לשלום בחיבוקים ונשיקות. למחרת התעוררתי ולשמחתי התחילה התכתבות ערה בקבוצה כאשר אחד החברים כתב את ההודעה הבאה:
"כאשר אתם מאוזנים, ומישהו שמודע למחלה פונה אליכם ואומר לכם שלדעתו אתם מתנהגים מוזר או אפילו מעלה את הנושא בצחוק כמו "מה, הפסקת עם התרופות?"
האם אתם מצליחים להכיל את זה? אותי הרבה פעמים זה מכעיס כלפי פנים, כמובן שאני עונה בנימוס ואת האמת אבל זה מרגיש לא הוגן שתמיד מלווה אותך עננה של חשד."
בתור אחת שבחרה מהיום הראשון לשתף את כל העולם בכך שאני מתמודדת נפש גם אני סובלת לא אחת מהערות מהסוג הזה. לצערי רוב האנשים חושבים שלדאוג לנו זה אומר לבחון אותנו תחת זכוכית מגדלת ולאבחן אותנו.
תודה על הדאגה, אני מבינה שקשה לכם אבל תצטרכו לסמוך עלי. כמובן שקיים סיכוי שהמאניה תגיע לביקור בלי הודעה מראש, אבל אני בטוחה שיחד נצליח לצלוח גם אותה. תכל'ס, אין לכם ברירה אלא לקבל את העובדה שאני יודעת איך לנהל את המחלה שלי ושאעשה את המקסימום להישאר מאוזנת.
Photo by Peter Fogden on Unsplash
אז חברים, לפעמים חלומות מתגשמים, אבל אל תחכו שיתגשמו מעצמם, עזרו להם. מאמינה שעוד אכתוב על הפגישות הבאות, אני בטוחה שיהיו מצוינות והכי חשוב בטוחה שמצאנו לנו אחלה קבוצת תמיכה וחברים לחיים.
אם גם אתם מתמודדים או בני משפחות של מתמודדים זקוקים לייעוץ ותמיכה צרו איתי קשר בטלפון: 052-6032709.