פרידה קאלו היתה ציירת של קושי. החיים לא האירו לה פנים, והיא, בעוז הרוח שאיפיין אותה, לא רק שלא נכנעה להם, אלא העזה לחיות אותם במלואם ככל שיכלה. היא היתה אישה סוערת, יצרית ובלתי מתפשרת והאיכויות האלו שלה נכחו על הבמה מהרגע הראשון ועד תום ההצגה, שהיתה למעשה מונולוג שכמו נכתב בדם ליבה של הציירת וכולו התנצחות עם האם הנוקשה והדומיננטית. יפית-פרידה לקחה אותי למסע מרגש בין מציאות לפנטזיה, בין קושי פיזי ורגשי לבין מסוגלות חסרת גבולות, מסע שעבר דרך קשת של רגשות אנושיים והצליח לטלטל אותי מבפנים.
אני יושבת בשורה הראשונה באולם הקטן ובתוכי מתערבבת יפית עם פרידה עד שאיני מבדילה ביניהן. אני מרותקת לדמות שעל הבמה, ובו-בזמן מדמיינת אותנו יושבות זו מול זו בקליניקה, מתבוננות על תעצומות הנפש של האישה הזו עם סיפור החיים הבלתי אפשרי. פריטי הלבוש שהיא מסירה מעליה לאורך ההצגה נדמים בעיניי כשכבות של הגנה שהיא מקלפת בתוכה עד שנחשפים חלקיה העדינים והפגיעים, וביחד אנחנו הולכות ומעמיקות פנימה, אל תוך הלב השמור שלה. אני רוצה לומר לה שלא תיחשף כך, שתשמור על עצמה וגם שתמשיך כך עד שתעלה ארוכה לפצעיה.
בסוף ההצגה היא ניצבת בפני הקהל בבגדיה התחתונים, וגופה כלוא בתוך הסדים שתומכים ברגלה שנגזר דינה להיכרת ובגופה המרוסק שאינו יכול לשאת את עצמו ללא תמיכה. ואני? אני רק רואה מולי את נפש האישה הצעירה שרצתה לרקוד לצלילי המוזיקה ולטרוף את החיים, אבל נרמסה על ידי אם קרת לב ונכלאה בתוך גוף מרוסק וכואב. אני מתבוננת בה, ומדמיינת את דקירות הכמיהה שלא תוכל להתממש נעטפות על ידי עוז הרוח ותעצומות הנפש שלא נסדקו, והלב שלי נרעד בתוכי.
׳לעשן כמו גבר׳ מאת ובביצוע: יפית לוי | בימוי: מיקי יונס | מעצבת תלבושות ותפאורה: טל קילשון | מפיקה: שי גבריאלי | מעצב תאורה: אמיר קסטרו
צילומים מההצגה: אבי בן זאב
רוצה לצבוע את החיים בצבעים חדשים? אני מזמינה אותך להיות איתי בקשר
