השנה שחלפה הייתה לי טובה ונהדרת. במסגרת מועדון הצופות של סלונה זכיתי לצפות בסרטים והצגות נהדרות וההצגה שהשאירה עלי את חותמה וגרמה לי להרהר בה רבות עוד הרבה אחר כך, היא הצגת המונולוג על חייה של פרידה קאלו, "לעשן כמו גבר".
אתחיל בכך שההצגה התקיימה בתאטרון הקובייה שנמצא במרכז לתרבות, גן מאיר, שהוא מרכז עירוני לקהילה הגאה, אותו לא הכרתי וזכיתי להכיר מקרוב, להתוודע אליו ולהתארח במקום. אמשיך בתיאור השחקנית המופלאה, חברתנו לסלונה, יפית לוי, אשר הציגה בכשרון נפלא משחק מופלא וקסום שגרם לי להרגיש שהנה, פרידה קאלו, באמת ניצבת כאן לפנינו.
אסיים בכך שלא אגזים אם אומר שבהצגה זו היה הכל. החל מקבלת השונה והיוצא דופן דרך תבניות ומוסכמות החברה ודרך גבר באשה, שוביניזם ופמיניזם משחקים בערבוביה, ואשה אחת שהיא הכי אשה – פרידה קאלו.
שתהיה שנה אזרחית נפלאה ומהנה, שפע של מופעים והצגות, וטוב לרוב.
"לעשן כמו גבר".
ההצגה 'לעשן כמו גבר' של תיאטרון הקובייה, היא מונולוג חזק ומטלטל על חייה של פרידה קאלו.
יפית לוי היא פרידה קאלו. כבר בתחילת ההצגה כשהיא בורחת במנוסה על רגל אחת מרופאיה הרוצים לנתחה, ידיה שעונות על קביים ורגלה החולה נגררת אחריה כגוויה, היא משכנעת. כל כך משכנעת שלא הסרתי את עיניי ממנה כל מהלך ההצגה. דמעתי איתה וצחקתי איתה וכאבתי איתה ואותה.
פרידה קאלו הייתה ציירת מקסיקנית שהתפרסמה בעיקר בשל הפורטרטים העצמיים שלה. היא גדלה בבית תרבותי, פתוח וליברלי עם נטיות בוהמיות. בילדותה חלתה בפוליו והמחלה הותירה אותה נכה. אל אביה הפתוח והליברלי הייתה קשורה מאוד ועם אמה, שהייתה קתולית שמרנית, היחסים היו קשים מאוד ופרידה הרגישה שבשל מחלתה אמה דוחה אותה וכועסת על מצבה.
למרות מחלתה והילדים שהיו לועגים לה, פרידה הילדה אהבה את החיים והייתה מלאת חן ושמחה. בדמיונה הססגוני דימתה עצמה לרקדנית, היכולה לעשות הכל וכך העבירה את שנות ילדותה בשמחה ובדמיונות שגרמו לה לפרוח ולצמוח.
יפית לוי, במשחקה המדהים, מכניסה את הקהל אל תוך עולמה ואנו למדים גם על דעותיה והגיגיה. כשהיא, פרידה, מתארת איך ביום חתונתה של אחותה היא עצמה לבשה חליפת מכנס גברית ואמה לא אהבה את זה, היא מפנה אלינו זעקת שאלה: "ומי זה שקבע שאישה חייבת ללבוש שמלה? מדוע חליפת גבר אינה מתאימה?".
פרידה האומללה ששנות ילדותה חסו בצל המחלה, חוותה גם תאונת דרכים קשה בה כמעט קיפחה את חייה כשהייתה בת שמונה עשרה, וחשמלית התנגשה באוטובוס בו נסעה. בתיאור מדויק וחושני, קצת לפני התאונה, היא חולמת בקול כנערה מתבגרת על רצונותיה ותשוקתה לחוות אהבה אמיתית ועסיסית, אהבת בשרים שתשאיר את חותמה עם אהוב, בו התאהבה. בתאונת הדרכים הנוראה שברה את הגב ומוט ברזל ננעץ בבטנה ושיפד אותה והיא שכבה מרותקת למיטתה כמעט שנה וסבלה מכאבים כרוניים ונכות כל חייה.
יפית, המיטיבה לתאר את אירועי התאונה, משתמשת בגופה, ידיה ורגליה, כדי לתאר לנו את גודל השבר, ומימיקות פניה לא משאירות מקום לספק. פרידה סבלה מאוד בניתוחים הרבים שעברה ובכאבים מהם סבלה. היא מספרת כיצד אביה שריחם עליה תלה מראה מעל מיטתה והיא ציירה את עצמה רוב הזמן והעסיקה עצמה בדיוקנאות פניה ויצרה ציורים נפלאים שלאחר מותה זכו לעדנה רבה.
"שתי תאונות עברתי בחיים, היא אומרת בקול, החשמלית שנכנסה בי ונישואי לדייגו ריברה".
היא מתאהבת בו עד כלות, בצייר המקסיקני הגדול, ריברה, שהיה מבוגר ממנה בעשרים שנה. פרידה הייתה אישה בכל גופה ונפשה, אהבה להתלבש ולהתקשט בתכשיטים ועגילים אך לא מרטה את גבותיה ושפמה מתוקף היותה פמיניסטית. חייהם היו מלאי אהבה אך הוא בגד בה עם נשים אחרות.
פרידה, שהיא כל כך אישה, למרות נכותה ומה שעברה, לא ויתרה על מאוויה וחלומותיה ורצתה ילד, פרי בטן. ומפנה אלינו שוב שאלה בזעקה: "האם באמת נשים רוצות ילדים או שזה מה שהחברה מצפה מהן? שיתחתנו, ילדו, יכבסו ויבשלו?".
היא חוותה הפלות וקשיים, כישלונות להרות והחמצות. ובתיאור אירוטי וססגוני היא מתארת איך התנחמה עם אישה וכמה אהבה ויצירה הייתה בחדר במלון בו הן אהבו.
כשהיא כבר מותשת מבגידותיו הרבות של ריברה ומיואשת מכאבי הגוף שלה, משלימה פרידה עם גורלה, פורמת את הפרחים בשיערה, פושטת את בגדיה ומתחברת לגופה המפורק והשבור. מפזרת שיערה, מסירה את תכשיטיה ועומדת זקופה. נשענת במאמץ על קביה ויוצאת אל הרופאים, המחכים לכרות את רגלה.
פרידה קאלו העצמאית, המרדנית והדרמטית, אשר ניהלה בחייה יחד עם בעלה ריברה מאבק מתמיד לשיוויון ולצדק חברתי, אהבה גברים וגם נשים ובזה לאנשים "עם הראיה הצרה, שלא רואים ולא מבינים את השונה וחיים בתבניות מקובעות ומוסכמויות חברתיות". היא נפטרה בשנת 1954 מכאביה הקשים כשהייתה בת 47.
****
"לעשן כמו גבר", תיאטרון הקובייה במרכז לתרבות, גן מאיר. מרכז עירוני לקהילה הגאה, בו מתקיימים מופעי תיאטרון, קולנוע, ערבי מוזיקה ומחול לצד פעילות חברתית ענפה ושירותי תמיכה לקהילה כולה.
הקהל לא הפסיק למחוא כפיים לפרידה/יפית בסיום ההצגה, וחברותיה אף נכנסו בהפתעה עם עוגה וגילו לנו שבדיוק הערב היא חוגגת יום הולדת. אפשר לומר שבעצם חגגנו לזכרה של פרידה קאלו שהייתה כל כך חיה בחייה ואהבה את החיים, ויפית הקימה אותה לתחייה בצורה יוצאת מן הכלל בהצגתה את סיפור חייה.
כמה סבל וכאב עברה פרידה בחיים בשל מוגבלותה ונכותה. כמה סבל וכאב ניתן לחסוך מאנשים שונים אם רק תדע החברה לצאת מקופסת המוסכמות, התבניות המקובעות והראייה הצרה, ולקרב את האחר.
*****
מאת ובביצוע: יפית לוי הנהדרת.
בימוי: מיקי יונס
הפקה: שי גבריאלי
עיצוב תלבושות ותפאורה: טל קילשון
עיצוב תאורה: אמיר קסטרו
צלם: אבי בן זאב
