לעשות רומא

צרחנית –צרכנות לוחצת. בלוג ראשון בסדרה

סבא שלי היה איש עסקים מצליח, שחקן פוקר מחונן וידע לעשות כסף גדול מבלי שלמד מנהל עסקים. זה היה אצלו בגנים, באינסטינקטים הכי בסיסיים. למעשה הוא בקושי למד. הוא היה אמור להיות בבית ספר במלחמת העולם, אבל היתה מלחמה ולא היה זמן ללכת לבית ספר, אז אפילו בגרות לא היתה לו. למרות זאת,  הוא ידע להכפיל בראש שבע ספרות בשבע ספרות בלי מחשבון (לא היה מחשבון באותה תקופה), גם בלי עט ונייר (שכן היה). הוא ידע את התשובה המדויקת כהרף עין. אף אחד לא עבד עליו. זה משהו שלא לומדים בבית ספר וגם לא בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה. זה משהו שנולדים איתו. הוא ידע לבחור אנשים טובים, חרוצים וישרים לעסק שלו, ידע להשיג את שלו. תמיד. ואוי ואבוי אם מישהו ניסה לסדר אותו. מספיק היה מבט אחד והוא היה בעניינים.

סבא שלי אהב אותי ואני אותו. הוא נפטר זמן קצר אחרי הבת מצווה שלי, אם היה מושך עוד קצת, אני בטוחה שהיה לי יותר קל כאשת עסקים. המעט שהוא הספיק להעביר לי, היה עולם ומלואו. גם טיפים עסקיים וגם צרכניים. להתבונן איך הוא חי את חייו, היה עבורי השראה לחיים. כך, למשל, כשסבא שלי היה הולך לבית מלון (והוא היה הולך לבתי מלון הכי טובים שיש) – הוא היה ניגש לרב המלצרים בתחילת החופשה. שם לו ביד מאה דולר ואומר – "זה בשבילך". מאותו רגע, הוא נעשה המלך של המלון – שירתו אותו מכף רגל ועד ראש ועשו הכל – אבל הכל, שהחופשה הזו תהיה עבורו חופשה מושלמת. זו היתה המצאה שלו – טיפ נותנים בהתחלה…רצוי שמן.

הנה המשפט הכי חשוב שסבא שלי אמר לי בתחום הצרכנות:

ALWAYS TALK TO THE MANAGER

כמה אנרגיות של חיים אנחנו מבזבזות (ומבזבזים) במאבקים חסרי תוחלת בפקיד בנק זה או אחר, על נאומים צדקניים שלנו לבחורה בטלפון שהסמכות היחידה שלה היא לדקלם טקסט שכתבו לה.  חשוב להוציא את התסכול – זה גם טוב לחימום המנוע ולעיתים  אבל זה בדרך כלל לא מספיק אפקטיבי.

העצה של סבא שלי אומרת:

דברו עם מי שיש לו סמכות והיכולת לשנות. אל תפחדו. אפשר להזיז הרים ולהשיג מה שרוצים.

למה זה לא בזבוז זמן ואנרגיה?

א.      כי אתם צודקים

ב.      זו דרך נהדרת לפרוק אגרסיות

ג.       זה לגיטימי

ד.      משיגים צדק

ה.     הצדק גם נעשה וגם נראה

ו.         גם אם לא השגתם את מה שרציתם (וזה נדיר) – לפחות ניסיתם

ז.       לא הייתם פריירים

ח.     בדרך כלל אתם מקבלים משהו אמיתי בתמורה – החזר, מתנה, הטבה

כשזה מגיע לעניינים של צרכנות לוחצת – בן הזוג שלי תופס עשרה צעדים אחורה ומשאיר לי את הזירה. התכונות שמעצבנות אותו בי בימי חול, כמו יכולות הנדנוד שלי והעקשנות, הופכות להיות יקרות מפז ברגעי האמת. לפני שאפרד מכם עד לפעם הבאה, הנה שתי דוגמאות:

  1. לא לוותר: היתה לנו ספה שהריפוד שלה דהה. אצנו רצנו לדרום תל אביב ומצאנו רפד. הסברתי לו באריכות מה אנחנו רוצים, בחרתי בד והלכנו הביתה.  עברו עשרה ימים, הרפד התקשר ואנחנו התייצבנו. נעשה לנו חושך בעיניים – הוא ריפד את הספה בריפוד לא נכון – ורוד של מסטיק בזוקה. משהו מזעזע שקשה לתאר. הרפד התעקש שזה מה שביקשנו ולא רצה להחליף בריפוד אחר, אלא אם נשלם שוב תשלום מלא. הוא היה איש גדול ומפחיד. נראה אפילו אלים. לקחתי שלוש נשימות עמוקות והמשא ומתן החל.  בן הזוג תפס מרחק. הן מחמת הבושה והן מתוך ייראה. תוך עשר דקות, הזעיק אותו הרפד ואמר: קח את האישה שלך, אני מרפד לכם מייד בצבע הנכון, זה יהיה מוכן עד מחר בבוקר, רק דבר אחד – קח אותה מפה, היא עוד עלולה לפתוח לי פה דוכן מתחרה. לדעתי הוא עבד כל הלילה – כדי שאהיה מרוצה. למחרת היתה ספה בדיוק כפי שביקשתי.
  2. להציק: לפני הרבה שנים, כשהילדים היו קטנים, היינו בחופשה באיטליה. באותם ימים היה חשוב לעשות קונפרמיישן 72 שעות לפני הטיסה. החברות היו עושות אובר–בוקינג ולמרות שהיו לך מקומות וכרטיסים בלי אישור לטיסה –  זה היה הימור מסוכן. מובן ששכחנו. היה חגי תשרי של תחילת השנה נדמה לי. השדה היה עמוס לעייפה, מול הדוכן של אל-על התגודדו מאות אנשים עצבניים. לרבים אמרו שאין מקום בטיסה. אחרי עמידה אינסופית בתור הגענו לדיילת. היא העיפה מבט ברשימה ואמרה באנגלית במבטא איטלקי כבד: NO SEATS SORRY

מה סורי? איזה סורי? לבן זוג היה דיון חשוב בעבודה, גם לי היה איזה דד ליין בעיתון. הילדים היו עייפים ורצו כבר הביתה. יצא להם מכל החורים להיות בדרכים. שום סורי. לא ילך לכם, הצרחנית הלוחצת בשטח.

כרגיל, בן הזוג לקח כמה צעדים אחורה ואמר לילדים: " בואו איתי,  תנו לאמא להתרכז". לא עשיתי הרבה, בסך הכל עמדתי שם מול הפרצוף של הדיילת. הפגנתי נוכחות לוחצת וכל הזמן זיינתי לה את השכל (סליחה על הביטוי) " AGAMI, AGAMI, AGAMI, AGAMI". שום דבר מעבר לזה. נוסעים באו והלכו. חלק כועסים, חלק בוכים והיו כמה מאושרים שעלו לטיסה. רק אני הייתי תקועה לה בעיניים ובנשמה עם המנטרה הזו שזמזמה לה במוח "אגמי, אגמי, אגמי". אחרי עשרים דקות כאלה הדיילת פתאום האדימה וסננה לעברי בעצבים – "קחי את כרטיסי העלייה למטוס ולכי מפה". היא ויתרה לי רק בשביל לא לשמוע יותר את השם אגמי. השארנו מאחורינו בשדה רופא מנתח, עורך דין ממורמר ועוד כמה נוסעים שנאלצו לבלות את הלילה במלון ולחכות לטיסה אחרת…אנחנו עלינו למטוס כמו מלכים. מאז אנחנו קוראים לזה – "לעשות רומא" – כלומר לנג'ס, להתעקש ולא לוותר, עד שמקבלים את מה שרוצים.

הבן שלי חזר עכשיו מטיול למזרח הרחוק – הוא כבר בן 23 אבל הזיכרון מאותו שדה תעופה ברומא מלווה אותו – "אמא, עשיתי רומא כמה פעמים וזה עבד" – אמר בחיוך.

זה באמת עובד.

עד כאן להפעם.  מאבקים לוהטים והישגים צרכניים מופלאים  בבלוגים הבאים.

אורית בראון אגמי
בלוגרית פעילה ובועטת. היתה עיתונאית שלושה עשורים. היום מלמדת ילדים ביפו ובשכונת התקווה תקשורת ואקטואליה.