היא אהבה את שגרת הבוקר שלה.
בכל בוקר בחרה את הבגדים שגרמו לה להרגיש הכי יפה, נעלה את נעליי העקב, לפעמים אפילו את האדומות, השקיעה באיפור ניפחה את התלתלים יצאה למטבח להכין כריכים לבנות, לגן ולבית הספר.
בכל בוקר כשהגיעה למשרד ולאחר שהכינה לעצמה קפה, התיישבה בחדרה, התחברה למחשב והחלה לנהל את יומה. שיחות עם ספקים מסין, תיאומים עם חברות תובלה, עמילי מכס בארץ ובעולם ושיחות עם הלקוחות השונים.
היא הרגישה על גג העולם. משרה מאתגרת בחברת הייטק, שעות נוחות, משכורת מתגמלת, בונוסים, בקיצור, זכתה בכל הקופה.
עד שבוקר אחד זה נגמר. "מצטערים להודיעך, כי עקב קיצוצים…"
אחרי תקופת התראה ותקופת הסתגלות, היא מצאה שאיבדה את שגרת הבוקר שכל כך אהבה. בת 43, כבר לא בת 16 וגם לא בת 30, וכמו שקוראים לזה בשפה המקצועית, ללא אופק תעסוקתי.
אבל היא אחת שאוהבת שגרה, אז בנתה לה אחת חדשה.
אחרי הכריכים והחיבוקים בבוקר לבנות, שהיו כבר בחטיבת ביניים ובתיכון, הכינה לעצמה קפה, התחברה למחשב והחלה לסרוק את כל אתרי הדרושים. שלחה את קורות החיים שהיו די מרשימים, 12 שנים של התפתחות באותה החברה, המון ניסיון, עקביות והתמדה, אחראיות וכל החארטה…
ההצעות לא הגיעו, אף אחד לא התקשר. איזה חושך היה שם!
מסתבר שמשהו היה חסר, תואר אקדמאי.
כן, כן היא הרי במקום מבחנים, החליפה חיתולים. כשהחברות שלה בחרו באקדמיה, היא בחרה בהורות. כשהן הגישו משימות ומחקרים, היא נהנתה ממשחקים בגן השעשועים או בספריה העירונית. הבחירה הזו הייתה הדרך להגשים את חלום חייה להיות אמא אבל במבט לאחור אחרי 20 שנה אולי זו הייתה טעות?
לשגרה שלה נוסף ביקור שבועי בלשכת האבטלה. "לי זה לא יקרה" התנגן לה בראש מאז ומעולם, אך מסתבר שהמציאות חזקה מהכל.
היא ישבה שם שבוע אחרי שבוע עם חסרי מזל כמותה מחוסרי עבודה מתחומי עיסוק שונים.
עם חלוף הימים התחילה לשקוע ברחמים עצמיים, תחושות קשות החלו להתגנב אל מתחת לעור, מחשבות קודרות ומקטינות "אני כבר לא רלוונטית", "אין לי מה להציע". והפחדים, אוי הפחדים. הם משתלטים בקלות על כל דקה פנויה.
הפחד מכישלון, איך היא תסתכל לאנשים בעיניים? מה היא בכלל שווה אם היא לא מצליחה למצוא עבודה?
הפחד מלאכזב את הבנות, הפחד מהשאלה הקשה מכל "אמא עכשיו נהיה עניים?"
מה יחשבו עליה החברות, המשפחה, הגבר הפרטי שלה, כל אלו שהיא כל כך מחשיבה את דעתם.
הגבר שלה היה שם כדי להישאר וכדי להרים אותה כשהיא נופלת ולהחזיק לה את היד כשהיא מאבדת את הדרך.
בימים הקשים בהם חשבה בכל אחד מ- 50 גווני האפור, הוא היה שם להכניס את האור, צבעים בהירים של תקווה.
הוא שלימד אותה מעט לשחרר, לנסות ליהנות מהסיטואציה, כי כרגע זה המצב או כדברי הלוחמים "זה מה יש ועם זה ננצח"
והיא אחת שאוהבת שגרה, אז בנתה לה אחת חדשה.
למדה לנצל זמן פנוי להליכה בפארק, לקריאה בים או לשנת צהריים.
למדה להתענג על ארוחת צהריים משותפת עם הבנות שחזרו מבית הספר, הגשמת חלום שפעם לא העזה בכלל לחלום.
שעות השמש והמנוחה אפשרו לחשב מסלול מחדש. לפנות זמן למחשבות חדשות, לתקן את שנשבר, לחבר גוף ונפש וליהנות.
התפנה מקום גם לחלומות חדשים וליוזמות מסקרנות וכך נולד הרעיון להקים את סטודיו פשוט לזוז
תהליך ההקמה היה מאד מהיר ויחסית פשוט אך עם לידת הרעיון נולדו גם אינספור פחדים, לבטים והתחבטויות.
חלקם ישנים כמו הפחד מכישלון או הדאגה מפרנסה ורובם חדשים, איך בכלל מתחייבים לכזה פרויקט? השדונים הקטנים התיישבו על הכתף וניהלו איתה שיחות אל תוך הלילה, השתגעת מה את עושה? תחזרי להיות שכירה, מה פתאום את רוצה להיות עצמאית? מי אמר שאת בכלל מתאימה?
ואני, מתה מפחד הבנתי שמשרת חיי לא מחכה לי בחוץ, הפחדים לצערי יהיו שם תמיד ואני קופצת ראש אל תוך המים העמוקים.
את השבר חוויתי במאי 2013, מאז עברו 5 וחצי שנים, בהן הגבר ואני מטפחים יחד את העסק הצומח שלנו, בהרבה אהבה, לילות ללא שינה ומחויבות אין קץ.
היום אני מתעוררת בכל בוקר עם חיוך גדול בלב לעבודה המספקת שלי, מאושרת להיות משמעותית בחייהם של הלקוחות שלי, מתרגשת להיות זו שעוזרת להם לעשות שינוי וגאה כשהם מתמידים ומגיעים לתוצאות.
האור הוא גדול, כי אני יודעת שזה הייעוד שלי.