לעבור פוליגרף בקלות

מי שגדל בבית רומני יודע שרגשות זה חולשה ולכן אם בטעות מתעורר וצץ לו רגש צריך למהר לקשור אותו היטב בעטיפה יפה ולאפסן אותו בתוך ארון הרגשות הכמוסים

hiddenfeelingsa

אז ככה גדלתי, התרגשות ודמעות אאוט, מסכות ונוקשות אין ואם יש ספק אז אין ועל רגשות לא מדברים.

כך חלפו השנים, התגייסתי לצבא, אחרי טירונות קורס קצינות ייעודי, שיבוץ לתפקיד, אחריו עוד תפקיד ועוד אחד וכך הלאה, הנה דרגה נוספת והקידום הנחשק לא איחר להגיע ואני מוצאת את עצמי אמא טרייה עם תינוקת בכורה בתפקיד פיקודי והדרכתי בכיר ראשון.

נקרעת יום ביומו עם נקיפות מצפון אם יצאתי מאוחר אני אמא רעה ואם יצאתי מוקדם אני מפקדת גרועה, אבל היי, רגשות צריך לנעול בארון.

אני שוב בהריון מתגלגלת כמו כדור על מגרש המסדרים לעיני מאות בני משפחה של מסיימי קורסים, נושאת עוד נאום במיקרופון ומתפללת שלא יבחינו בקולי הרועד, אז מה אם יש לי פחד במה, על רגשות לא מדברים.

והנה נולד לו בונבון, בן זכר, עדין ומתוק שגדל לו בבית המריבה ולאף אחד אין שמץ של מושג, מחליפה בין המסכות וממשיכה לנעול אותן את החצופות שצצות.

אמצע יוני 2006, יום הולדת 38, אני מכריזה חגיגית לאחר האיחולים הטלפוניים, אני לבד עם שני ילדים קטנים והכל טוב, הכל דבש כי אני רומניה חזקה, אין אצלי חולשות חברים.

שבועיים לאחר מכן, מתחילה תפקיד חדש במקום ותקופה רגישים מאוד, עם ילדה בת שלוש וחצי וילד בן שנה וחצי, נלחצתי לרגע איך מסתדרים? אין לי מי שגר קרוב ויכול לעזור ואין סיכוי שאשנה את ההתחייבות שלי, אז מי לדעתכם משלם את המחיר? ברור, הילדים, הם קטנים גם ככה לא מבינים וחוץ מזה עכשיו זה זמן מצוין ללמד אותם משהו על רגשות של רומנים. מגייסת אופר, משלמת ביוקר ומתייצבת בנחישות לתפקיד.

הרגישות מחייבת לבצע בדיקת פוליגרף ולקבל אישור מיוחד להיחשף לתוכניות מסווגות. נוסעת לתוך הפקקים של תל אביב, משחררת בדרך כמה קללות עסיסיות – אני שונאת פקקים – ומתייצבת בזמן לבדיקה (אגב, מי שמכיר אותי יודע שאני מתייצבת לפני הזמן).

המעמד נוראי ומלחיץ, מחברים אותי למכשירים שאינטואיטיבית מרגישים כי לא היו מביישים עמדות מתקדמות של חקירות ק.ג.ב. ואני אומרת לעצמי מה כבר יכול להיות? מקסימום לא יאשרו את הבדיקה, אבל אוי לבושה ורגע בושה זה רגש ומיד לנעול אותו וכמו שהדופק מהיר כך המחשבות רצות ספרינטים במוח ואז נשאלת השאלה:

            "האם מישהו מהמעגל הקרוב שלך יודע מה את עושה?"

(ונניח לרגע בצד, מה כבר עושה קצינת משאבי אנוש? אני יכולה לתקוף עם הרבה מספרי טפסים, אף אחד לא ימות מזה, גם לא מטופס 630, ואם חברי למקצוע קוראים את הבלוג הזה אנא אל תעלבו כי זה נכתב בציניות ובמיוחד אם האויב מאזין)

ואני עונה מיד בביטחון רב:        לא!!! אף אחד!!!

הבוחן מסתכל עלי, אני מסתכלת עליו, הוא קצת המום, שואל שוב ואני עונה בשאלה:

למי אספר, כבוד הבוחן?

לתינוקות שלי? שעוד לא למדו לדבר עברית וכבר אמורים להבין את הסינית הזו?

לאמא שלי? שלא שרתה יום אחד בחייה ואין לה מושג מה זו השפה הצבאית הזו בכלל?

לאחי, המפקד הנערץ שהבופור ועזה היו שיעורים מצוינים לחיים, זנח את השירות בקבע ונמצא עכשיו בטיול ארוך בחופי אוסטרליה?

לאחותי? שאני חולה עליה, הלוואי ויכולתי להיות חצי ממי שהיא, אבל היא מאשימה אותי בגירושין ואין סיכוי שתהיה לה דקה פנויה עבורי.

לחברים, המתחלפים שלי, מתפקיד לתפקיד, אלו שאני לא שומרת איתם על קשר?

לחברת הנעורים היחידה שיש לי? כי יש מחיר לכל שינויי המגורים שהורי החליטו לעשות בילדותנו, כי גם היא לא שירתה יום אחד בצבא וגם לה אין מושג על מה לעזאזל אני מדברת?

או לאבא שלי? זה שהחליט, קצת לאחר הגירושין מאמי, לנתק בהדרגה קשר איתנו הילדים. זה שלא טרח להגיע לחתונה שלי, כמו גם לחגיגות הגירושין שלי. זה שלא ראה את ילדי מעולם! זה? הרומני הזה שלימד אותי שרגשות זה חולשה וצריך לנעול אותם היטב בתוך ארון הרגשות הכמוסים?

אז מר בוחן פוליגרף יקר אחרי שנים של אימון אתה לומד לשתוק ולא לדבר וכך אתה מכוסה בשאלות כאלה בבדיקות מהימנות, קל, אתן לא חושבות ככה?