לספר להם

בחורה עם מחשב נייד

לקח לי חצי שנה עד שסיפרתי להורים עליו.
אתם מבינים, גרתי איתם וטיפלתי בהם, באותה תקופה גילו לאמא שלי סרטן שד וחודש לאחר מכן אבא שלי לקה בליבו, ואני היתי שם איתם ממש מהלב, לא חשבתי על עצמי בכלל, זה היה לי ברור שההורים שלי, שנתנו לי חיים, שנתנו לי הכל ברור לי שאהיה שם בשבילם.

והזמן נסע וההוא ואני בקשר מרחוק שכזה.

וכל פעם אני דוחה את הלספר להורים, איך הם בכלל יוכלו לקבל את זה ? ואני הולכת לטיפולים מטיפולים שונים רק שיהיה לי את האומץ לומר את זה, להוציא את האני שלי החוצה, לעמוד על שלי, לעמוד מול עצמי ולומר הנה זו אני, קבלו אותי.
וזה קשה.
כי אני יודעת שאני הולכת למוטט אותם, אני יודעת שהאמת תכאיב ותכה בהם ללא רחם, ואני חייבת לעשות את זה.

אז החלטתי שאחרי פסח אני מספרת להם, שבוע לפני שטסתי אליו.
וזה היה קשה
ונשארו צלקות עד היום
בלב

ואחי שהחרים אותי, אחרי שאיים עלי ואמר שככה לא עושים למשפחה.
ואחותי שהגדילה לעשות ואמרה שאם אבא ימות זה יהיה בגללי.
וכל שאר הנשמות הטובות.

והלכתי אחרי הלב השותת דם שלי והכואב וטסתי אליו, והתאהבתי
בארצו, במולדתו ובכפר שלו.
היה לי קר אבל לא הפסקתי לחייך כשהלב שלי כואב
והמשכתי להתקשר תמיד להורים למרות שידעתי שכואב להם.

ואחרי שחזרתי החלטתי שאני עוזבת את הכל ונוסעת אליו.
עזבתי את העבודה שלי ב7 השנים האחרונות, את החברים היקרים שלי, את הים, את המשפחה.

וטסתי
לכיוון אחד