כילדה קטנה אני זוכרת איך נשות השבט שבו נולדתי היו מדברות בהערצה על אישה זו או אחרת, אשתו של, אחותו של, גיסתו של, שהיו חולות במחלות שונות, ועל אף אזהרת הרופאים שלא יכנסו להריון, כי זה יסכן אותן בריאותית, הן מרדו והביאו תינוק לעולם בגבורה גדולה. רבות מהן, אם לא כולן, המשיכו להתמודד כל חייהן עם גוף חלש ונאבקו על בריאותן יום יום בעזרת תרופות. אם כך, האם זאת אכן הייתה גבורה, או פשרה גדולה מדי של הקרבת הבריאות ואיכות החיים בגוף חלש וחולה?
בשבט שבו גדלתי הבאת תינוק לעולם תמיד הייתה משאת הנפש העיקרית והעילאית של כל אישה. אין מעליה, אין מלפניה או מאחוריה. אמי תמיד אמרה לי: "אישה שלא מביאה תינוק לעולם היא לא אישה".
התפיסה הפנטית של השבט בו נולדתי, הקשורה בהבאת תינוקות לעולם, מבטאת את הדחף האבולוציוני של הטבע להמשך הגזע. הדחף העז שקיים בבני אדם להבאת ילדים לעולם הוא הכוח המניע הכי חזק בטבע, שנמצא בכל בעלי החיים ללא יוצא דופן.
כבני אדם, הדחף הביולוגי למלא את תפקידנו בהמשכיות הגזע מתבטא לרוב כתשוקה "פנימית" גדולה לתינוק, ועטוף ברגשות אהבה עיליים. טעות היא לחשוב שאהבתנו לילדינו היא ללא תנאי. האהבה לילדים שלנו מבוססת על תנאי מאוד חזק, והוא, שבדרך כלשהי הילד צריך להיות שייך לנו. אם תנאי השייכות לא היה קיים, היינו אוהבים או לא אוהבים את כל הילדים שלנו ושל אחרים בדיוק אותו דבר.
לאורך חיי הלא קצרים פגשתי נשים רבות עם מחלות שונות, שחירפו את בריאותן ולפעמים אפילו את חייהן על מנת להביא תינוק לעולם, תחת התחושה שהן חייבות להיות אימהות בכל מחיר. רוב הנשים לא מודעות שהרצון העז שהן מרגישות לגבי הבאת תינוק לעולם נובע מהורמונים שתפקידם לגרום לגוף למלא את תפקידו בתהליך האבולוציה שלנו כגזע האנושי, בדומה לאימא ג'ירפה או לאימא ארנבת, ולרוב ללא חשיבה רציונלית שקשורה לטובת הילד או האימא.
זו הסיבה שהסביבה מעודדת הקרבה שכזאת מצד האם – משום שבתת מודע הריון ולידה באים לפני בריאות האם.
לפני כמה שנים קראתי בשבוע אחד בעיתונים כותרות גדולות אודות שתי נשים שסיכנו את בריאותן כדי להביא תינוק לעולם, תוך כדי הצגת ההריונות האלה כחירוף נפש של אימהות אמיצות. הכתבה "הנס של איה", שפורסמה בידיעות אחרונות, מספרת על אישה אנורקטית ששקלה עד לפני שנה רק 29 קילו, ועכשיו אחרי שילדה היא מבקשת מהעולם להתפלל לשלום בנה – תינוק ששוקל 600 גרם. איה אמרה גם את הדברים הבאים: "עברתי הפריות קשות וידעתי שאני מסכנת את חיי, ועלולה למות רק כדי להיכנס להריון".
אני מאחלת לשניים בריאות ואריכות ימים, אך ליבי לא מפסיק לשאול: "מה חשבת, איה, כשהבאת תינוק לעולם בגוף שבקושי מקיים את עצמו?" והתשובה היא שאין פה מחשבה, רק דחף עצום להפוך לאם וגם אם זה על חשבון בריאותו של הרך הנולד והאם עצמה.
יתרה מכך, כל אישה שחייה הופכים חסרי חשיבות אם היא לא נהיית אמא, הופכת את מהותה לרחם מהלך שחייב למלא את תפקידו בפס הייצור האבולוציוני.
באותו השבוע פורסמה כתבה על עדי קרן, שסובלת מציסטיק פיברוזיס. היא עברה השתלת ריאה והשתלת כבד, ואחרי כל זה הביאה לעולם תינוק מקסים.
מלבד העובדה שהמחלה תורשתית (הבדיקות הגנטיות הנוכחיות לא מסוגלות לזהות נשאים בוודאות), ההריון והלידה הם לא האינדיקציה להצלחה. המדד האמתי להצלחה, הוא כיצד בריאות האם הצעירה תושפע בשנים הבאות. אך על זה אף אחד לא נותן את הדעת.
בכתבה שפורסמה בידיעות אחרונות הסיפור קיבל את הכותרת: "ניצחנו בגדול", כותרת שניתנה על ידי בעלה האוהב, והכתבה נשאה את המסר ש"את עדי קרן שום דבר לא עוצר". היינו, היא האישה האולטימטיבית, זאת שלא מוותרת! אני, במקום זאת, הייתי מעלה על הנס נשים שכן עוצרות לרגע ולא מקריבות את בריאותן על מזבח האימהות.
כתבה נוספת ומעניינת, גם היא מידיעות אחרונות, היא על אמירה רענן, בת 38, שאובחנה כבר בתיכון כחולת דיכאון קליני וכמה שנים לאחר מכן אובחנה כסובלת מהפרעת אישיות גבולית, ועדיין היא הביאה לעולם ארבעה ילדים. הילדים האלה מתעוררים כל בוקר אל עוד יום שבו קיימת האפשרות שאימם אולי תתאבד. בכתבה מתואר: "בנה בן החמש שואל אותה ללא הרף: 'אמא מתי תמותי'?"
מאוד מעניין שלאורך הכתבה, העיתונאי לא שאל את שאלת השאלות: "למה הבאת ארבעה ילדים לעולם, בידיעה שאת מאוד חולה"? הוא לא שואל, מפני ששאלה כזאת לא שואלים! השאלה "למה?" לא קיימת בהבאת ילדים לעולם, רק השאלות כמה ומתי, עולות בהקשר להולדה.
למה לא נכון להביא תינוק לעולם כשגוף האישה מתמודד עם מחלה קשה?
לפי תורת היוגה, האנרגיה שמחזיקה את הגוף הפיזי שלנו ביחד, נקראת פראנה – כוח החיים. פראנה היא הדלק שמניע את גוף הפיזי, הגוף הרגשי והמנטלי שלנו. הרבה אנשים במערב מבלבלים את המושג פראנה עם המילה המערבית "אנרגיה", בה אנו משתמשים כשאנחנו מרגישים אנרגטיים, כמו אחרי תרגול במכון כושר או אחרי ריצה ארוכה.
ואולם, פראנה ומה שאנו המערביים מכנים "אנרגיה", הם שני דברים שונים. הרבה מאוד אנשים שעוסקים בפעילות ספורטיבית מרובה ומרגישים "אנרגטיים" מכילים בגופם דווקא כמות מועטה של פראנה. הפעילות האינטנסיבית בעצם מכלה את הפראנה בגופם, בדיוק כמו שמכונית ספורט צורכת הרבה יותר דלק ממכונית רגילה. זאת אחת הסיבות שבגללן ספורטאים רבים סובלים מפציעות מרובות. אם הפעילות הספורטיבית מכלה את הפראנה בגוף יותר ממה שהיא מעצימה אותה, אז אין מספיק פראנה, אנרגיה, שתחזיק את חלקי הגוף ביחד ואז הגוף מתפרק בחלק זה או אחר מה שמתבטא בפציעה.
דוגמה קלאסית נוספת היא נשים שעוסקות בפעילות פיזית מוגברת והמחזור שלהם נפסק. הן מכלות את כל הפראנה בגופן בפעילות זאת, ואין די כח חיים בגוף כדי לייצר את המחזור החודשי.
כל מחלה או פציעה שואבות הרבה מאוד פראנה מהגוף ולכן אנשים שיש להם רזרבות של פראנה מחלימים ביתר קלות מאלו שהגיעו לפציעה או למחלה ללא פראנה אצורה.
כדי לרפא את הגוף אנו זקוקים להרבה מאוד פראנה, ובאיכות מאוד גבוהה. בכל מקרה של התמודדות עם מגבלה בגוף, כמו סרטן, סוכרת, אסטמה קשה וכו', צריך לעבור למצב "חירום" שבו אנו לא מבזבזים פראנה, ובמקום זאת להעצים את הכמות והאיכות של אותה אנרגיה חזקה, כדי שהיא תוכל להבריא את הגוף.
תינוק שמתפתח ברחם זקוק לכמויות עצומות של פראנה כאי להפוך מביצית לבן אדם. ברגע שתינוק נוצר ברחם, הוא מקבל עדיפות ראשונה לקבלת פראנה מגוף האם. זה אומר, שבמידה שלאם אין מספיק פראנה בגוף לחלוק עם העובר המתפתח, הפראנה של האם תזרום אל העובר לתמוך בהתפתחותו על חשבון גופה.
זו הסיבה שנשים רבות נכנסות היום לדיכאון שאחרי לידה. כבר לפני ההיריון רמת הפראנה בגופן ירודה בגלל אורך חיים לחוץ ומתוח, ואז במהלכו התינוק שואב מהן את כל האנרגיה, כי הוא חייב לגדול ולהתפתח. התוצאה היא שאחרי הלידה, האם מרוקנת מפראנה וחווה נפילה מנטלית ורגשית מאוד קיצונית שמתבטאת בדיכאון רגשי.
אם האישה נכנסת להריון כשהגוף שלה מתמודד עם חוסר איזון בריאותי קיצוני כמו סכרת, אסטמה קשה, סרטן או כל מחלה אחרת שהאישה מודעת או לא מודעת לה, הנזק אחרי ההיריון יכול להיות מאוד רציני, היות שבמקום לאגור ולהעצים את הפראנה שתזרום לריפוי הגוף, ההיריון והתינוק שואבים את כל הרזרבות של הפראנה והגוף נשאר מרוקן ללא יכולת ריפוי עצמי.
כיוון שהבאת ילדים, בארצנו ובאופן כללי ברוב חלקי הגלובוס היא מעל הכל, ואפילו מעל האם עצמה, נשים רבות מרגישות "גיבורות" כשהן מחרפות את נפשן על ידי התעלמות ממצוקת גופן החולה. הן מעמיסות על הגוף, שמתמודד עם סימפטומים רציניים, הריון ולידה, וברוב המקרים משלמות מחיר בריאותי או נפשי קשה.
האין זאת גבורה לשמור על גופך? האין זה אמיץ, לשאול את השאלות הקשות לפני הבאת ילדים? אלה הנשים שהייתי מעלה על נס. הבאת תינוק לעולם ממקום רוחני נעשית עם מודעות גבוהה ולא מדחף ביולוגי עיוור.
באהבה,
שאקטי מאי
*****************************************************************
שאקטי מאי היא מייסדת מרכז היוגה הבינלאומי פראנה יוגה קולג׳
למצטרפים חדשים חודש ניסיון חינם בפראנה יוגה: goo.gl/zvoThN
מחברת הספר ״Enigma of Self Realization״
למידע על הסדנאות היכנסו לאתר
לתגובות ושאלות אתם מוזמנים לשלוח מייל ל: shaktimhi@gmail.com