פעם מזמן הייתי קטן.
כשמישהו היה חוטף לי משחק מהיד,
הייתי כועס ויושב בצד.
אם חבר, בלי כוונה,
צעצוע שלי היה שבור,
הייתי מתרגז ואומר:
אני לא חבר
כך קרה גם כשאחי הגדול אכל את הגבינה שאני הכי אוהב, כשאמא היתה עייפה ולא רצתה לקרוא לי עוד סיפור לפני השינה או כשהגננת אמרה לי שאני צריך לתת גם לשאר הילדים את הצבעים כדי לצייר.
ואז יום אחד הגיע ילד חדש לגן, וכשעשיתי לו תעלול קטם הוא זעף ואמר שהוא לא חבר. וזה היה ממש לא כייף ולא נחמד…
ובגן השעשועים, כשאמרתי ללילך שהמעיל שלה מלוכלך, היא אמרה לי: שהיא לא חברה.
כשיאיר, בן הדוד שלי, הגיע לבקר והצעתי לו לעזור לי סדר והוא סירב, הוא אמר לאמא שהוא לא חבר שלי יותר…
ובזה זה לא נגמר. ופתאום הבנתי, שלא נשארו לי כמעט חברים וזה לא נעים. ושאם לפעמים יתחשק לי להיות "לא חבר", אני פשוט אתאפק.
כך עכשיו כשאני משחק עם חברים, אני מוותר וגם הם מוותרים, ואני סולח. ובכל פעם שבא לי להגיד "אני לא חבר", אני מתגבר ואומר במקום: "אני חבר!".
בספר "לסיפור שלי יש חבר", הגיבור לומד שחברות וחברים זה דבר חשוב. הוא לומד לשלוט ברוגז כלפי סביבתו ובכך למנוע את התרחקותם של החברים והמשפחה. הוא לומד שלפעמים צריך לוותר ולסלוח ושאם יעשה זאת, גם אחרים יוותרו ויסלחו לו.
זהו ספר "מסע" אישי של ילד. מסע של למידה והבנה. ואולי אף מסע התבגרות.
הספר יכול היכול לעזור ללמד ילדים לשתף פעולה עם הסובבים אותם ולפתוח שיח על התנהלותם מול חברים בסיטואציות שונות.
זהו ספר מומלץ לקריאה לגילאי הגן.
מאחלת לכם ולילדכם קריאה פורה ומהנה!
XOXO
אחת שיודעת 😉
