יום חצוב בדם הוא היום. ולכן אני כותבת את הדבר העצוב הבא. אנחנו הולכים להטיל על עצמנו אסון-אגו-אלים ועקוב מדם, אך עדיין אפשר למנוע אותו. שני שליטיי ברזל הולכים לעודד את התמכרותנו למדינת אוליגרכים וחוסר קומוניקציה עם שכינינו. מצטערת, אבל הגבר שהטיל עלינו שממה ב-4 לנובמבר לפני 17 שנה, לא יהיה שונה בהרבה משני הגברים שרוצים לעשות את זה כעת. הטקטיקה שונה, כעת העבודה תהיה נקייה יותר, אך האלימות לא נעלמה. הפעם אנחנו מאמינים שהם גם מלטפים אותנו תוך כדי, שהם דואגים לנו. אבל זה יהיה טוב מזויף, שקרי, איום. שום נחת לא תשרה בביתנו, נמשיך להסתמם על ידי מדיה וחטאים קטנים שמשכיחים כאב. נמשיך להיות מיואשים ולשלוח את בנינו לצבא. נמשיך להאמין שחובה להקריב את בנינו, יצחקים כאלה, שהונחו שבויים תחת המאכלת, כי אביהם נכנע אל מול הכוח, וויתר על ההיגיון.
"הבוקר שמעתי על איחודם של ביבי וליברמן" , זה ליווה אותי כל היום, כמו משפט פתיחה לסרט האימה הישראלי שלנו. וכך זה יהיה: סרט של שליטים שהשוט אחוז בידיהם המגואלות בדם. בדם של מעמדות הביניים ואלה שמתחתם, הנמחצים תחת העומס. בדם של ילדים שלומדים לנשוך את השפתיים ולהתרגל לחשכה של "לעולם לא תוכלו לקנות דירה, לעולם לא תוכלו לעשות קניות מבלי להרגיש שנגמר הכסף, לעולם לא תוכלו לחיות במדינה שמסוגלת לדבר עם שכניה. לעולם לא תוכלו להרגיש שהמדינה אוהבת אתכם, לעולם לא תוכלו להביא דור חדש לעולם מבלי להרגיש שאתם מכניסים אותם לתוך סיבוב ברולטה רוסית". זה יהיה סרט אימה של 2 גברים שלא מסוגלים להסתכל על עצמם במקלחת ולא לחוש גועל מחזותם החזירית ודרך פעולתם בעולם הזה.
יד אחת מלטפת, ויד שנייה מכה
אני שואלת את עצמי, בתמימות גדולה, האם ביבי וליברמן יישבו ביום שישי בערב ויתכננו בתמימות – "איך נרפא את חשבון הבנק של אזרחינו, איך ניצור חלוקה שווה בנטל, מה נעשה כדי ליצור שיח בריא יותר בינינו לבין המוסלמים סביבנו, איך נעשה את אזרחי ישראל פחות לחוצים ודואגים?" צער גדול הוא להודות שאני לא מאמינה שהם חושבים ככה באמת ובתמים. רואה את פניו בטלוויזיה, עיניים חלולות ומרצדות, שקר מתחבא מאחורי דיבור, הוא עסוק בלטרפד, להחזיר טובות, לקמבן שותפויות. כי גם הוא מכור – לשליטה, לכוח, לאונס המחצבים הטבעיים והאנושיים שקיימים כאן.
צריך להאמין שאפשר לפתור כאן דברים. שבזכות חשיבה מלומדת, נבונה ויצירתית אפשר לעשות את המזרח התיכון שלנו לסביבת עבודה שפויה יחסית. צריך לחשוד במי שמתחזר בארוחות גורמה על חשבון המדינה, כדי לקנות עוד ועוד קולות של נהנתנים. צריך לדעת שהוא דבר מסוכן שלא ידאג לנו ולילדינו בעתיד. צריך להאמין שהשקעה בחינוך היא זו שתביא תורה מציון, שלום מציון. צריך לתת את הקולות שלנו לאישה. לחזור ל"עבודה". אבל אתם, 1/2 מהעם הזה, עוד פוחדים משלטון נשי כמו מהצל שלכם. אתם פוחדים בתוך תוככם שאישה לא תוכל לנהל פה את העניינים – ואתם טועים רבותי! היא הבררה היחידה שלנו. האמא היהודייה היא זו שתציל אותנו, על אפה ועל חמתה, כמו שקורה בכל בית בסופו של יום. היא לא תתנהל מתוך אגו שורף שמכור למלחמות של עצמו, שמכור לריח הדם הטרי, לשליטה, למרוּת. היא תהיה שפויה.
היא שפויה
אני לא פוליטיקאית, לא כתבת לענייני חוץ ובטחון, ובכל זאת, מרשה לעצמי לייעץ לציבור הבוחרים להתעורר מהשקר והעלטה, ולבחור באומץ, ולא מתוך אותה תסמונת שטוקהולם שמהותה היא ההתמכרות לכאב. חובתנו היא להסתכל על התמדה של מנהיגים, ולא ליצור ממשלה של גנרלים, מזוינים בנשק ופלדה, רעבים למלחמה. חובתנו היא לרצות שלום בסיסי, חינוך, בריאות. ושלי יחימוביץ', היא המנהיגות השפויה. סוציאליסטית, חזקה ואינטיליגנטית. אני יודעת שאומץ כרוך בהחלטה, לימדו אותנו משחר ההיסטוריה לסמוך על הגבר שיציל אותנו, תמיד קיים התירוץ של גולדה ומלחמת יום כיפור. אך אלו הם זמנים אחרים, מנהיגה אחרת. ופרויד, הוא זה שהשכיל להגדיר את הפחד: אתם פוחדים מהאישה כמו שאתם פוחדים מאמא שלכם, כי אתם יודעים שהיא צודקת, והיא תדע ללמד את הלקח שעל כולנו ללמוד. המדינה המתפוררת שלנו זקוקה ליידישע מאמע שתציל אותנו, ללביאה שתטרוף אך ורק כדי להאכיל את גוריה, מבלי הצורך לצבור, להתעשר ללא תקנה. אנו זקוקים ליחימוביץ', שמחוקקת חוקים בפועל, שחוקרת לעומק כדי לשנות, שיודעת את הפרטים הקטנים שבעזרתם מבריאים דברים גדולים, ושעדיין מסוגלת לחלום.
וההתמכרות הזו? לכאב, למסכנות, לגורל הכלכלי, לחוסר הנחת. זו התמכרות שיכולה להשתנות. אבל נראה שכבר הפסקנו להאמין, שבתוך תוכנו אנחנו עומדים עם שלט שקורא לשינוי, מבלי להאמין בו. התמכרנו לכאב, אנחנו חטופים בארצנו, מחכים למכה הבאה, ונתנחם מזה שנקבל קצת לחם בסוף סבב ההתעללויות. כאלה אנחנו, מאמינים לטלוויזיה, למשדרי הרדיו, לפרסומות הזוהרות, לחברות הביטוח. סופגים בכניעה את הפחד שהם מייצרים בנו, מאמינים שאירן עוד שנייה תוקפת, שנהיה כמו יוון וספרד ולכן זה בסדר קצת לסבול, שצריך לעשות ביטוח כדי לא למות יום אחד. אבל אני יודעת שנמות, משתדלת לא לחשוש מזה, ומעדיפה למות באומץ, כשאני יודעת שניסיתי לעשות שינוי.
לכן אנחנו, דור של צעירים, נבונים, בעלי האחוז הכי גדול של אינטלקטואלים, בוגרי תארים רלוונטיים להבראת המדינה, ממנו תונבט הגאולה. ראינו בעיניי הילד שלנו איך מאז רצח רבין נהיה כאן יותר מפחיד. והיום אנחנו אמיצים מספיק כדי לייצר לנו שינוי אמיתי, לסמוך על דוברי אמת, להסתכל לאנשים בעיניים ולדעת אם הם טובים אלינו או לא. לסמוך על האינטואיציה הבריאה שלנו. עד כאן מסה קטנה על עצבות, תקווה ורצון לגשם שינקה מאיתנו את כל הלכלוך הזה.
