אולי פחדנית ואולי בחרתי לקבור את זה או לטאטא את זה – אולי מנחשת חלק מהשנה הזו שחרר אצלי משהו והרשה לי לומר ME TOO כן, גם אני הייתי במקום ההוא של האונס האלים שאחרי לא מעט שנים של משפט הביא את האנס למספר שנים של ישיבה בכלא. אחרי ניקוי שליש על התנהגות טובה עדיין נשארו לו שלוש ומשהו שנים שגם אותם הוא סיים לרצות ובטח שכח את האפיזודה הזו מזמן.
כן, הוא הורשע וישב בכלא אחרי שהרשה לעצמו לפלוש בכוח לגוף של מי שחדרו אליו בלי רשות, לפצוע פיזית ולצלק את הנפש.
אל תשאלו מה זו התנהגות טובה למי שביצע אונס. תשאלו את מי שאנסו אותה. התנהגות טובה בכלא אומר שהוא לא הרביץ שם לאף אחד, הוא לא ניסה לברוח ואולי השתתף באיזו סדנא או שתיים לניהול כעסים.
הסביבה הקרובה שלי לא ידעה כי עד היום (שלושים פלוס שנים) תקופה ארוכה התייסרתי במחשבות של אולי ואם.. אני לא מבינה למה עברתי דווקא במסלול הזה ואם הייתי הולכת בשעה אחרת או מוותרת ודוחה ליום אחר. השאלות האלה דהו עם השנים אבל לא נמחקו. למדתי לתת לדברים לדהות ולא לזכור ולא לתת לדברים ללכת איתי.
תקופה מסויימת אחרי האונס החלטתי שאני לא מוותרת. לא היה חשוב לי כל-כך שהוא ייענש או מה יקרה לו. רציתי שאני אדע שעשיתי את הדברים בשביל לסגור את העניין. חשבתי שאפשר.
אי אפשר לסגור עניין כזה אבל למדתי לשים את הדברים רחוק ממני, רציתי לטשטש את הפרטים ולשכוח שהוא לבש חולצת פלנל משובצת. לספר זה היה לפצוע אותי, לשרוט אותי שוב, לגרום לנשמה שלי לדמם ובחרתי שלא.
לכל אלה ששואלים למה עכשיו? למה חיכית שלושים שנה כדי לשתף, כדי לחלוק. הייתי רוצה לשאול את מי שהאשימה את וודי אלן למשל- למה רק עכשיו? כי עכשיו יכולתי להרשות לעצמי נפשית בלי להתרסק. כי עכשיו יכולתי לכתוב ולא לשאול את עצמי מה לא הייתי צריכה לעשות.
גם היום אני בתחושה שלמשטרה ובית המשפט וכל הגורמים השיפוטיים סיפרתי בזמן (די סמוך לאירוע) וכל מה שהיה צריך להתנהל בצורת תלונה וכל ההמשך נעשה. עם המשפחה והחברים לא יכולתי לחלוק. הרגשתי , פחדתי ואולי גם ידעתי שאני לא רוצה שמישהו יסתכל עליי אחרת או יסובב את הראש.
לא משנה אם סיפרתי עכשיו. רציתי לדעת שאני יכולה להמשיך ולשים את זה בצד. זה לא היה עולה גם עכשיו אלמלא התקשורת והבנות האמיצות והשורדות עשו את זה .
לא סיפרתי כי חשבתי שהמרחק יעשה את הכאב דהוי, שאני לא אזכור. מסתבר שאני זוכרת גם את צבע החולצה, גם את מכנסי הקורדרוי וגם את השיער המתולתל השומני.
למדתי אז שתמיד יהיה לי בכיס צרור מפתחות שיש בו גם כפתור אזעקה קטן, ספריי מדמיע, סמארטפון. אז נכון זה לא מבטיח לי שום דבר אבל זה נותן לי תחושה שאני עשיתי את כל מה שאני יכולה בשבילי.
למדתי וגם היום אחרי יותר שלושים שנים אני זוכרת את כל התסריט של ק. נוער ובניית קלסתרון ומסדר זיהוי ומשפט ועו"ד שלו שאונס אותי במילים שלו, שמאשים אותי או מצליח לטעת בי זרעי אשם שאולי בעצם יש לי גם אחריות או חלק קטן ואני רק מתכווצת והלב מדמם ובסוף הוא יוצא אחרי תקופה כל כך קצרה.
כבר חשבתי ששכחתי לגמרי וכל הצפת הנושא ואני מקווה שיישאר לנצח על סדר היום – הציפה גם אצלי מחדש אחרי כל כך הרבה שנים את מה שחשבתי ששכחתי
למה רק עכשיו? הנה שיתפתי כי עכשיו יכולתי.
למה לא סיפרתי שלושים שנים? זו בדיוק התשובה.