..
עשית עבורם ככל שיכולת… התקשרת, דאגת, הזמנת וסייעת. היית בשבילם בכל עת שרצו. כשהיה להם קשה, את היית הכתובת ותמיד שמחת לסייע בלב פתוח ובהארת פנים.
איך קרה שדווקא אלה הפנו לך עורף כשרצית אותם? כשנזקקת? כשפתאום נכשלת במשהו? איך זה שדווקא הם אלה שפתאום דקרו את ליבך במילותיהם הקשות, המבקרות?
לעתים נדמה שאנשים מעדיפים שתהיי רעה אליהם. שתתעלמי, שתתייחסי בגסות. שתשכחי את תאריכי ימי ההולדת שלהם. שתגידי להם שהיום את עסוקה ואינך יכולה לארח. שאם הם משתפים אותך בבעיה – תבקרי אותם במקום להאזין להם באהדה ובדאגה.
את הנשמה נתת להם. כי את באמת אוהבת אותם, את באמת דואגת להם. אבל הם העדיפו את מי שהתייחס בפחות התחשבות, בפחות עדינות. את מי שנהג כלפיהם בגסות או בהתעלמות.
זה מעליב. זה פוגע. זה משאיר אותך מבולבלת. פתאום גם נשמעים דיבורים מכוערים. פתאום יש תחושה שדמך הותר. ואת תוהה – לא יותר נעים כשמתייחסים אליך יפה?
גם שנאה גדולה, אומרים, יכולה להפוך לאהבה. רגשות יכולים להשתנות בקיצוניות. הכרת טובה לעולם לא תהפוך לאהבה! אולי מפני שלא נעים לחוש חייבים?
ואת כואבת ומחליטה להמשיך.
את אחרת
את תהיי מהנותנים ולא מהנעלבין.
ובינתיים הנפש כואבת
ובינתיים הבטן מתכווצת.
וכוחותייך אוזלים..
אנשים שמקבלים מתרגלים לקבלה.
הכרת הטוב תהפוך אותם לחייבים.
הם מעדיפים לחפש איפה זה מגיע להם
ואיפה את אשמה במשהו.
ככה ישתחררו הם מן המחויבות
ככה את תמשיכי להעמיס על גבך..
עד שתישברי חלילה..
תפקידנו בעולם הוא לעשות את הטוב ביותר שנוכל, במסגרת מגבלותינו. לעשות ממש לשם שמים ולמען עצמנו. כי כאשר אנו עושים מה שנראה לנו נכון וטוב, כאשר איננו מצפים לגמול ולהכרת טובה – אנחנו עושים את מעשינו בשמחה ובנחת. אנחנו מתחזקים בנפשנו ובביטחוננו העצמי. כך נבנה חוסננו האישי.
האדם, אמר ברנרד שו, יכול להפוך לאחד מאיתני הטבע. וההיצמדות לאני הפנימי הזה – איזה כוח עצום זה…
אך מה כשכבר איננו יכולים?
מה קורה כשהעלבון תופח והכאב מעיק?
זה עלול לפגוע בבריאות הנפש.
בבריאות הלב.
איננו מצווים להגיש את הלחי השנייה לפוגעים בנו – זהו עניין נוצרי בכלל..
ועל כך כבר אמר דוד המלך: תהילים יח, כו-כז:
"עִם־חָסִיד תִּתְחַסָד' עִם־גְּבַר תָּמִים תִּתַּמָּם׃
עִם־נָבָר תִּתָּבָרוְ, עִם־עִקֵּשׁ תִּתַּפָּתל".
היהדות הרי מכירה את טבע האדם.
ולכפויי הטובה אומר הרב דסלר זצ"ל: ומה רכשת בזה שהיית כפוי טובה כלפי מישהו? ..לא כי הם צריכים את זה, אלא אתה – כדי שלא תשחית את מידותיך..
ומה זה אסיר תודה?
מסביר הרב דסלר: "אדם שעשו לו טובה הוא כעת אסיר לזה שעשה לו – אבל יש כאלה שלא רוצים להיות כבולים ומעדיפים לכפור בטובה עד שלבסוף הם כופרים בה..
..לא פעם זה שמרגיש אסיר תודה עושה לנו רעה על מנת להשתחרר מזה"
ואתם – ברגע שעולות התהיות כשמתכווץ הלב מעלבון ומכאב – זה הזמן להאזין לו בתשומת לב וכך לנהוג.
אם עלתה השאלה הרי יש קושי, עלבון ותסכול – ובזה חשוב לטפל.
אנו שומעים על אהבת חינם, על להחזיר טובה תחת רעה, לסלוח, ללמד זכות.
הכל טוב ויפה.
אבל כשזה כבר נוגע בנשמה. כשהתחושה היא של ניצול ונטישה, כשכאבי לב ועלבון עולים – זה הזמן לחשבון נפש נוקב.
ההלכה ברורה: "עניי עירך קודמים" – זה אומר – אתה, ובני משפחתך במעגל הסובב אותך.
בריאותך חשובה גם להם!
ואם יש קושי נפשי, זה עלול לפגוע בך.
אנו אמונים על "עזוב תעזוב עימו" על גמילות חסדים, על מצוות יפות שבין אדם לחברו.
וטוב שככה.
טוב שאנו יודעים לסייע במקרה הצורך.
אבל כשזה עובר לפסים אישיים וקיבלת משוב שלילי, תגובה שלילית, התנהגות שלילית.
זה הזמן לעזוב.
ואינני מתכוונת למקרים בהם לא אמרו תודה, זה טפל. אני מתכוונת לאלו המחזירים רעה תחת טובה, ואתם מכוח ההרגל סולחים וממשיכים בדרככם.
ויום אחד אתם נשברים.
כי קשה.
באמת קשה.
אם קשה מידי – זה הזמן לנתק.
זה הזמן לבדוק איפה אתם יכולים לעזור לעצמכם.
זה הזמן לדאוג למי שהוזנחו על ידכם כנראה זמן רב – אתם.
זוהי מצווה חשובה גם לדאוג לעצמך : "ונשמרתם לנפשכם"
אם הנפש מרוטה וסובלת, אין צורך להתאמץ מידי.
כדאי לקח פסק זמן, להתנתק מעט, כדאי לנוח, להירגע, לאסוף עצמך ולהביט בך בדאגה רבה ולדאוג לכל אשר צריך לדאוג..
בדיוק כפי שידעת קודם לדאוג לאחרים..
וכשתתחזקו – תוכלו לחזור לנתינה, לעשייה וכל מה שלבכם מתאווה להעניק..
אבל ממקום אחר, מפוקח, חזק ושמח יותר.
