למה בעצם צריך להצטיין?

בחורה עם מחשב נייד

נטע דורון
תארו לכם עולם ללא לחצים וצורך בהישגים

שנים אני נתקלת במושגים פומפוזים של "מצוינות", "מנהיגות", "מחוננים", "מצטיינים" במערכת החינוך כאל הערוץ הנשגב ביותר מצידה. זה גורם לי לנוע בחוסר נוחות. מרבית הילדים גדלים לפיכך מגיל אפס באווירה תחרותית. הוריהם, גרועים מהם, משתתפים במחול השדים ההישגי, שדומה שאין לו סוף.
קורסי ההכנה לכיתה א' משגשגים, קורסי לימוד אנגלית מגיל 4 (!) פועלים ומצליחים ואף אחד לא שם לב שבדרך אנחנו מאבדים את השלווה והאיזון שכל – כך חשובים בחיים.
זאת ועוד, כל ההישגיות הזו מוליכה לכיוון של חברה שיפוטית שמתייגת את ילדינו כ"רגילים" או "מצטיינים" או "מחוננים" (יש הרי דרגות) ומקדשת את ה"מצטיינים" מגיל מוקדם מאוד ולא מותירה מקום נוח ל"רגילים". (אגב, הם הרוב).
אז , די עם זה, תנו להם לגדול בשקט. תעזבו גם אותי ,האמא, בדרך, אני בסדר גמור עם זה שהילדה שלי רוצה להיות "רגילה". גם אם הוזמנה להצטרף למסלול המצויינים. ברוב חוכמתה, היא לא רצתה.
פשוט מאוד
בזמנו חוויתי ילדות תמימה, רגועה ושלווה של משחקי קלאס, גוגואים, גומי, חמש אבנים, בלי אינטרנט, בלי סלולר ובעיקר – בלי עומס שעות מטורף בבית הספר. לא היו תוכניות "מצוינות". ויצאנו בסדר גמור.
היה לנו זמן לצאת החוצה לשחק, לא היה עומס שיעורים, לא סיימנו ללמוד בשלוש או ארבע. לא הלכנו לקורסי הכנה, או לשלושה חוגים בשבוע. למדנו אנגלית מכיתה ד'. לא התכוננו לכיתה א'.
ילדים הם חכמים, מונעים מכוחות עצמם. מי שסקרן יצטיין ממילא, ילמד את האקסטרות ויחפש ללמוד. קוראים לזה אוטודידקט. וגם להיות "רגיל" זה לגמרי בסדר. גם ככה הם מתמודדים עם גוף שמשתנה להם במהירות, הורמונים, ואלף התמודדויות חברתיות מאתגרות. אכזריות לעיתים.
עומסים ממילא מחכים להם בהמשך חייהם, למה כבר עכשיו להכביד עליהם גם בגזרה הלימודית? האם כהורים אנו באמת מעניקים להם משהו חיובי בהבניית הקונספט "הצטיינות"? ומדוע הורים מחליפים ומבלבלים בין "עצלנות" לבין עושה מה שצריך בלימודים ולא מעבר לכך (שזה בסדר גמור). מדוע מיומנויות חברתיות מפותחות שהילדים מציגים, פעילות במתנ"ס, בתנועות נוער או בהתנדבות לעמותות נחשבות כדברים "נחמדים" אבל לא חשובים כמו הלימודים הפורמליים? אלה כישורי החיים החשובים באמת!
תכנית המצויינות והריאלי כפסגת השאיפות
מדובר בעוד רעה חולה שמתייגת את הילדים בעלי הנטיות הריאליות לעדיפים על אלה עם החוזקות בתחום ההומני.
אני מחכה ליום ש"תוכנית מצויינות" תהיה לחלוטין הומנית ותלמידים שנחנו במתנות כמו כושר וורבלי מעולה, יכולות ניסוח גבוהות ואוצר מלים עצום יוגדרו כמצטיינים. בעולם שלנו בושה לדעתי להיות עילג. הבעיה שזו רק לדעתי.
בזמנו חייתי שנים בהרגשה שאני סוג ב', היות שמתמטיקה ואני לא היינו חברות טובות. הבעה, לעומת זאת, לשון,ספרות ואנגלית כן היו חוזקות שלי. אבל המחנכת, שהייתה גם המורה למתמטיקה , לרוע מזלי, שפטה אותי לפי יכולות ריאליות בלבד. נחשו מה היא חשבה עלי..
מבחינה זו, לא הרבה השתנה מאז.
שונאי בית הספר המצטיינים
אני אוהבת לקבל השראה מאנשים מפורסמים,שהיו "בינוניים". שלא סיימו את בית הספר, והלכו אחר ליבם, "מרדו", הקשיבו לעצמם. כמובן שהם היו מצטיינים, בדרכם. אני מחכה שנגדל דור של ג'ון לנון,  או של דיוויד קארפ (מייסד טאמבלר). ובעיקר, שנגדל את הילדים בעולם עם כמה שפחות לחצים.
כשחושבים על זה, יזמות וקריאיטיביות יכולות בעיקר להתפתח כשלא מלחיצים, כשלא מכתיבים. המוזה מגיעה, המוטיבציה בשמיים, הכישרון יוצא והתוצאות בהתאם. ואתם יודעים מה, גם אם אין כיוון והכל רגיל,בינוני ושלוו, זה בסדר גמור.
למה לא בעצם?

Netta Doron
בלוג על הורות,דילמות בהורות ונשים.אמא. במקצועי: קידום עסקים ברשת הלינקדאין, בניית נוכחות בלינקדאין לחברות ולפרטיים לאתר המקצועי: http://nettadoron.com/ netdor@gmail.com