למה אתם לא מדברים כבר באהבה ?

יש להם את זה. יש להם את יכולת האבחנה הדקה הזו. היינו אצל חברים אתמול בערב, לא משהו מיוחד, קפה ופיצוחים, שיחות על מה יהיה עם מצריים ושיחות קטנות על השבוע שהיה. ניסינו לנהל ערב כמו עוד אחד שאנחנו רגילים לו, קצת צחוקים, קצת צרחות על הילדים והוא אומר: "…את רואה איך חינכת אותם ??.." והיא זורקת את כדור הטניס חזרה לחצי המגרש שלו "זה גם הילדים שלך דרך-אגב, אם לא ידעת..ואולי הגיע הזמן שתכיר את הילדים שלך בתור אבא….תראה איך זה נראה שמה שהילדים רואים ושומעים זה אותנו רבים ועצבניים או כל אחד לבד – השני תמיד לבד……".
בחצי מבט אני רואה את ה"גדול" (5 וחצי) נצמדת לקיר שבפינת החדר כאילו מבקשת להעלם או שההורים שלה ישתקו כבר. בחדר השני נמצא הקטנה (3 ) ואני שומעת אותה צורחת ומנסה לענות לה בתוך הבלאגן שאני תיכף באה.
ילדים – יש להם נטייה מוזרה כזו ששניים מתחילים לבכות ולא חשוב למה….בהדרגה אבל בבטחון יצטרפו שאר הילדים בחדר ליבבות והחדר הופך למקהלת הילדים במקום למקהלת הצבא האדום. אחרי שהוא האשים אותה ש"ככה נראה החינוך שלה…" והיא לא שכחה להחזיר "ככה נראים ילדים שלא מכירים את אבא כי הוא כל היום איננו…" – זוג ההורים כבר על "זירת האגרוף" (את אמרת- אתה אמרת..)..
יש לנו נטייה לשכוח שילדים בשטח יש תמיד שלט עצור !! יש לנו נטייה לבצע התאבדות מתמטית ולא חשוב כמה נפגעים יהיו בשטח ומי ישלם את המחיר. אז אם אנחנו כבר על הזירה והתחלנו סיבוב ראשון, כמיטב המסורת מתחילים ב"….אמא שלך…..ואל תשכחי שלפני שבועיים עשית /אמרת…שכחת לקחת את….לחוג…..". את הרי לא תשארי חייבת ותחשבי שהילדים ברקע שומעים הכל ורואים אתכם. ישר, כמו סרט את מריצה את התגובה ההולמת " …ואתה, אל תשכח שבחג האחרון כשבאנו להורים שלך הבאתי להם מתנה והם אפילו לא הודו לי עליה עד היום…".
זה בכלל לא חשוב על מה מתווכחים, אם זה רלבנטי – ברוב המקרים זה ממש לא. ברוב המקרים רבים כי צריך, כי התחילה סיטואציה ובכח האנרציה ממשיכים ואז מפשפשים בעבר ושולפים את כל מה שבמסגרת ניהול חשבונות ובלי שעברו עשר דקות של מריבה אצל חברים אני והוא והילדים  כבר לא מדברים חוץ מחילופי משפטים קצרים , התנצלות וקיצור הביקור.
נפרדנו מהחברים בזריזות מנומסת, העמסנו את הילדים ואנחנו בדרך הבייתה. הילדים לשם שינוי שותקים ואפילו לא מנסים להציק אחד לשני (מספיק היה לערב אחד). הקטנה פתאום מתרוממת מהמושב ואומרת: תגידו, למה אתם כבר לא מדברים בעברית של אהבה? נעצרת לי הנשימה ודמעה מתגלגלת אוטומט. פעם הייתם אומרים מותק וכל מיני חיבוקים קטנים ועכשיו כל הזמן צעקות וריבים.
מה? אתם כבר לא אוהבים אותי? גם אמא שלי הייתה צועקת על אבא והם הפסיקו לדבר, הם לא אהבו יותר ואמא הלכה. את גם הולכת – היא שואלת? לא, אני ממהרת לענות, אנחנו חושבים אחרת על משהו ולא בכוונה צעקנו קצת, את צודקת מותק, לא היינו צריכים להפחיד אותך. סליחה.
הקטן כבר שרוע על הספסל מחכה שנגיע ונאשפז אותו במיטה לאיזה חלום מתוק. היא – ממשיכה ואומרת: פעם התחבקתם, נתת לה נשיקה והיא גם שמה את הראש עלייך בסלון וליטפת לה את השיער – מה אתם כבר לא אותו דבר? מה עכשיו זה כבר לא יהיה?
אני רוצה כמו קודם היא רוקעת ברגליים!!! אני רוצה כמו שאני מכירה!!! – תפסיקי מותק אני מנסה…אבל ילדה גדולה יודעת כבר שעכשיו אנחנו כבר לא בשפה של אהבה.
את יודעת היא אומרת? באנגליה מדברים אנגלית, נכון? – כן , אני עונה בסבלנות. פה מדברים בעברית – נכון? בטח אני אומרת לה, את הרי יודעת – את הרי ילדה חכמה מאד. אז תגידי – היא אומרת לי : אין מדינה לאהבה שמדברים בה "אהבית" ? שתקתי , שלחתי יד אחורה וחיבקתי.
אנחנו במדינת האהבה מותק, אנחנו כאן אוהבים, אבל לפעמים לפעמים, גם במדינת האהבה שמדברים בה "אהבית"  – פתאום , למעט זמן מדברים בשפה אחרת שאנחנו לא אוהבים, אבל אנחנו נחזור מהר מהר לדבר "אהבית"  בדיוק כמו שכולנו רוצים.
עד הבית היא כבר נרדמה….על שפתותיה היה חיוך מרוצה.  🙂