ללמוד, זו לא מילה גסה

בחורה עם מחשב נייד

בני הבכור כבר שלושה שבועות לובש מדים. לשמחתי, אני עדיין ישנה טוב בלילות כיוון שהוא התחיל קורס קדם-צבאי של פרמדיקים קרביים. בגדול, המסלול שיעבור כולל ארבעה חודשי קורס, טירונות, התמחות בבית חולים ומד"א ורק אז שיבוץ כתומך לחימה. בינתיים אני צופה בו מהצד, יושב ליד המחשב ולומד מושגים שאני בקושי יכולה להגות. הוא חוזר הביתה כל יום חמישי, פושט את המדים, מתרענן, חוטף משהו לאכול, ומיד יושב ללמוד. וזה ממש לא מובן מאליו.

אחרי שסיים 12 שנות לימוד, רק עכשיו הוא באמת לומד ללמוד. 12 שנים הוא יצא מידי בוקר לבית הספר ובעצם לא למד ללמוד. הוא ישב בכיתה עם עוד כ-25 תלמידים (כן, זו לא טעות, זו הפריבליגייה שהייתה למי שלמד בבית הספר האזורי ביד מרדכי), במקרה הטוב הקשיב למורים, מידי פעם ניבחן בכתב ולעיתים אף היה שותף פעיל בדיונים. התיק שלו היה מבולגן, דפים בתפזורת, מחברות עם סיכומים חלקיים, עטים בכל תא ולפעמים היה גם איזה כריך שנשכח והתמלא עובש, רחמנא ליצלן. המורים עמדו מול התלמידים והעבירו להם את החומר הנדרש בתוכנית הלימודים. היו כאלה שעשו זאת בצורה יותר מעניינת והיו כאלה שפחות, היו שהצליחו לרתק את התלמידים והיו כאלה שתפקדו ככדור שינה, היו שחרגו מהתוכנית והעשירו את התלמידים בחומר נוסף, אבל רובם עסקו בהוראה פרונטלית שהסתכמה בהיותם צינור להעברת מידע ותו לא. כשנדרש בני להכין שיעורי בית כמעט ולא היה לו מושג איך ניגשים לזה: איך מסכמים מאמר, איך עונים על שאלה, כיצד בונים טענה וכו'. הכי פשוט היה עבורו לפתור שאלות ומשוואות מתמטיות. בכל מה שקשור ללימודים ההומניים – היה בור שחור.

היום הוא נאבק בטונות של חומר תיאורטי, מצגות ומאמרים שהוא צריך ללמוד ולשנן בעצמו, והוא חורק שיניים. הוא מבזבז המון זמן בניסיון לארגן את החומר הלימודי כדי לדעת איך 'לתקוף' אותו. לאט-לאט הוא מוצא את הדרכים שמקלות עליו את המשימה, לומד איך משננים וזוכרים בעל-פה, הוא נעזר במדגשים (נו, הטושים הזוהרים), פתאום הוא גילה שלעיתים יש להשתמש בעולם הדימיון ובאסוציאציות כדי לזכור, ואני יושבת מן הצד ואוכלת את הלב – איפה הייתי כל השנים האלה?

איני מגיעה מעולם ההוראה, אך אני למדתי אחרת. זה אולי נשמע אנכרוניסטי מעט, אבל אני שייכת לדור שהיה מקדם את פני המורה בעמידה, לא קראנו למורים בשמותיהם הפרטיים, ולהגיע לבית הספר בקבקבים היה לא מקובל בעליל. ולא, איני חושבת שצריך לאמץ את כל מה שהיה פעם, אבל את חלק משיטות הלימוד של פעם בהחלט כן.

חישבו לרגע, בעוד שנים ספורות (מהר יותר ממה שחושבים) ילמדו הילדים בשיטה המתוקשבת – כלומר כל תלמיד יאלץ להתמודד כמעט לבד מול מחשב ושלל משימות. אין שום דבר רע בקידמה, להיפך, אבל איך אנו מצפים מילדינו להתמודד אם לא ציידנו אותם בכלים הראויים. משום מה כל נושא הלמידה בעל-פה נחשב היום ללא ראוי. "הם לא רובוטים", "שינון מתאים ללימוד בחיידר", הן חלק מהטענות שמשמיעים נגדי כשאני מעלה את הנושא. "הרי היום גם מספרי טלפון אף אחד כבר לא זוכר", "בכל טלפון נייד יש גם מחשבון, אז למה צריך לשנן את לוח הכפל?", אני לא מסכימה שבשם הקידמה צריך לנוון את המוח.

בזמני, וסליחה מראש על הנוסטלגיה, שיננו את לוח הכפל, למדנו בעל-פה את שירת הים ואת קינת דוד על שאול ויהונתן. ואתם יודעים מה, אני עדיין זוכרת חלקים נרחבים מהם. ניגשנו לטקסט ולמדנו להוציא ממנו את העיקר, לסכם אותו ולהשליך ממנו על נושאים אחרים. עברנו על קטעי אקטואליה וניהלנו דיונים פתוחים בכיתה על דעות, עמדות וערכים. למדנו מוסיקה, אומנות וספורט באותה רצינות כמו שלמדנו כימיה ואנגלית. ייתכן שחלק מהעניין נובע דווקא מהעובדה שהמשמעת הייתה קפדנית יותר, וכך במקום לבזבז זמן על משמעת היה יותר זמן ללמד, אולי. אבל על בשרי למדתי שהיכולת לשנן וללמוד בעל-פה עזרה לי מאוד כשנדרשתי לזכור תאריכים בהיסטוריה, שירים וסיפורים בספרות, מאורעות בתנ"ך ונוסחאות באלגברה.

בני לומד עכשיו בדרך הקשה את מה שאצלנו הייתה שיטת הלימוד הרווחת. לא הייתי מספיק ערה לקשיים שלו ולו רק בזכות העובדה שהציונים שלו היו 'בסדר'. עם אחיו הצעירים אני מנסה לתקן, מנסה להנחיל להם קצת ממה שלי עוזר ללמוד. וזה לא פשוט. אחת לכמה זמן קמה עוד ועדה שבוחנת רפורמות כאלה ואחרות בחינוך, כאילו שצריך להמציא את הגלגל. ואני חושבת שלפעמים כל מה שצריך לעשות זה להביט לאחור, לראות מה הצליח פעם וליישם את זה גם היום (בשינויים המתבקשים לרוח הזמן). ללכת קדימה בכל הכוח רק בשם הקידמה עלול להיות בעוכרי ילדינו, שיגדלו בסופו של דבר להיות לא יותר ממפעילי מחשבים. אבל אם הם לא ילמדו להפעיל את המוח, לא בטוח שיהיה מי שיבנה מחשבים, יתכנתם אותם ויזין אותם בתוכניות לימוד.

* לינק למאמר שלי על זכרונותיי מבית הספר.

http://ashkeforum.co.il/articles/Article12.aspx

שרית ליבנה אשכנזי
על המצבה שלי בעוד המון שנים ייכתב "כאן קבורה אשה שעשתה אהבה עם מילים". בעל העסק 'מילים זה כל הסיפור' - כתיבת תוכן שיווקית, פרסומי, סיפורי חיים ועוד. https://www.facebook.com/saritlivnewords/?modal=admin_todo_tour