ללכת לאיבוד בוותיקן

בחורה עם מחשב נייד

אני לא אוהבת סיורים מודרכים.
הבוקר מצאתי את עצמי נרשמת לאחד כזה, כי בכל זאת חוץ מלסמן וי על מקומות שהם בגדר "מאסט" אני כן בעד להפיק ערך מוסף, להעשיר את הידע, וחוץ מלראות משהו שעוד לא ראיתי, גם ללמוד עוד משהו שלא ידעתי. זה מבורך.
אבל בתכל'ס , הסבלנות שלי מאוד מאוד מוגבלת בעולם הסיורים המודרכים.
****
הגענו לוותיקן. עוצמות שקשה לתאר במילים. הגודל, הנראות, האמנות, הנוף, המרחבים הפתוחים וגם הסגורים… מרהיב.
מדריך ישראלי חביב וקליל חילק לנו אזניות והתחלנו לכתת רגליים.
הסיפורים על מיכאל אנג'לו והרקע שמאחורי הקילומטרים של ציורי הקיר והתקרה הם לא פחות ממרתקים.
חצי שעה. אולי 3/4 שעה… וכבר התחלתי למצוא את עצמי מתרחקת מהקבוצה בתדירויות הולכות וגוברות.
מוציאה את האוזניה ומחזירה רק מידי פעם כדי להדביק קצב ולחבר את המראות לעוד משפט פה משפט שם… פיסת הסטוריה ודעת.
עוברים אולם ועוד אולם, אמנות עולמית היסטורית פרוסה מכל עבר. הדבר האמיתי!
מי אני בכלל?? מי אני שאחליט ש"מיציתי"?
הבנאדם צייר תקרה במשך 4 שנים ואני אחרי שעה וחצי כבר מתחילה לחשוב איך אני שואלת את המדריך באמצע מסע ההסברה איפה אני מזדכה על האזניה?!
*****
למזלי, לאחר גישוש קל ועדין, גיליתי שגם חברותיי ישמחו (מאוד) ללכת להתפנק עם יין ומינסטרונה. מינו אותי להיפרד מהחביב, ודחפו לי את האזניות ואת המזומן.
בהזדמנות הראשונה, כשהיה ללא פוקוס ישיר משאר הקהל המסתובב תחת חסותו, עם חיוך מתוק נתתי לו את השטרות כאילו היה רקדנית בטן באמצע מופע…
מסתבר שזה היה החלק הקל.
הניסיון למצוא את היציאה עורר אצלי תחושות מחנק. כמו נמלטות מתופת הגברנו צעדים
וככל שההחלטה לעוף משם גוברת, אי ההגעה אל היציאה מלחיצה ומעצימה את ההתנגדות להיות שם, ולו לעוד רגע אחד.
*****
יצאנו. נשמנו. פרסנו ידיים ועצמנו עיניים.
מקום מדהים, באמת שחובה (לא בציניות).
מה שבטוח, חוויה של פעם בחיים…
כי אני לשם לא חוזרת