ללכת כבר לא אוכל, אך להגיע רחוק כמו כולם – זו דרכי וזו אחריותי

בחורה עם מחשב נייד

 

שמי זוהריה עזב, נולדתי בכפר קרע בתחילת שנות השישים, ובגיל שבעה חודשים קיבלתי חיסון נגד מחלת הפוליו שגרם אצלי למחלה. מאז החל המסע שלי עם המגבלה הזו, שהביאה לכך שחלק ניכר מתקופת הילדות שלי עברה עלי בשהייה ממושכת בבתי חולים. שפת האם שלי היא עברית, מה שעזר לי בכמה היבטים. ראשית, מגיל אפס ידעתי שהשונות שלי כפולה – היא לא רק פיזית אלא גם לאומית ומנטלית. ולמרות זאת השוני והדו-לשוניות שקיבלתי הפכו אותי ללוחמת למען הזכות לחיות חיים שונים בכבוד.

הגדילה במשפחה מרובת ילדים, ענייה ודלת יכולות, השאירה אותי קורבן למערכת הבריאות, אשר ניצלה את תוּם לבם של הורי חסרי הידע והכלים להבנת המצב הרפואי שלי. עובדי המערכת טיפלו בי כרצונם, בין היתר באמצעות הרבה ניתוחים ניסויים. אך כשהגעתי לגיל שבו יכולתי וניתנה לי הסמכות להחליט בעצמי על גופי ולומר "עד כאן!" – עשיתי זאת בלי לחשוב פעמיים. ללכת כמו כולם אולי כבר לא אוכל, אך להגיע רחוק כמו כולם – זו דרכי וזו אחריותי.

בילדותי השתלבתי בבתי הספר בכפר. בזמנו לא היה מבנה אחד ששימש כבית ספר, אלא כיתות בשכירות מפוזרות בכפר על בסיס "חדר פנוי". הקושי שלי היה בלתי נקלט וקשה מנשוא. מבחינת המראה החיצוני (היחידה שמתהלכת על קביים), דרך המרחק הגדול מהבית לכיתה ועד המורים והילדים שלא היו מוכנים לקבל את השונות שלי. בקיצור, הייתי צריכה שומר מהמשפחה שיגן עליי מפני האנטי הלא מובן והלא מוסבר.

מהר מאוד ההורים שלי קלטו שלא רק התשתית הציבורית אינה מוכנה לקלוט ילדים כמוני אלא גם החברה האנושית מתנהגת בבורות ובחוסר מוכנות, ולכן העבירו אותי להמשך לימודים בבית ספר "נזרות נצרת" בחיפה, שם אומנם המבנה לא היה נגיש אבל האוכלוסייה הייתה מאוד מאוד אנושית ומחבקת.

בסיום התיכון שעבר בכיף ובהצלחה החל מסע ייסורים חדש – הפעם עם הביטוח הלאומי. כבר מהפגישה הראשונה הבנתי שלמקום הזה לא אחזור לעולם. לא אשכח לעולם איך הרגשתי כשהפכו אותי מבן אדם לתיק צהוב.

כאשר נכנסתי במקרה למשרדי המועצה המקומית בכפר קרע, הציעה לי מזכירה לגשת למכרז לתפקיד מזכירה בוועדה לתכנון ובניה בשלב הקמה באזור ואדי ערה.  ניגשתי, התקבלתי ולשמחתי מאז אני עובדת הוועדה.

העבודה בצוות שרובו ככולו גברים הפכה אותי ללוחמת מסוג אחר, פעם פמיניסטית שרואה בעצמה בעלת זכות שווה לכולם, ופעם נכה שמבקשת התחשבות והנגשת המבנה שעבר ממקום למקום מבלי להתחשב במגבלותיי. כשפניתי למשרד מבקר המדינה או אז ההנהלה גילתה שאני לא מוותרת והתקינה מעלית שאוכל להשתמש בה ואצטרך להפסיק לטפס במעלה מדרגות חיצוניות שסיכנו את חיי.

בנוסף לעבודה במשרה מלאה, השתלבתי בלימודים אקדמאיים, סיימת תואר ראשון במדעי המדינה במגמת שלטון מקומי, ובהמשך גם עשיתי תואר שני בניהול ציבורי למנהלים וזאת בנוסף להכשרה מקצועית בנושא הפיקוח על הבניה, תפקיד שאני ממלאת מזה 20  שנה בתור "רכזת הפיקוח בוועדה".

העבודה מול קהל ונבחרי ציבור באזור הפגישה אותי עם המחסור בייצוג נשים במנהל הציבורי, בנוסף לייצוג לא איכותי שלא משקף ולא מייצג את כל האוכלוסייה בהיבטיה השונים. הבנה זו הביאה להחלטתי להתמודד בבחירות המוניציפליות בכפר קרע וזכיתי להיות חברת המועצה הראשונה בתולדות הכפר בשנת 1998 ובפעם נוספת בשנת 2007.

ב-2012 מוניתי על ידי מנכ"ל משרד הפנים מר עמרם קלעג'י לתפקיד חברה בוועדה למילוי תפקידי המועצה הממונה לכפר זמר.

במסגרת תפקידי כחברת מועצה מקומית היה לי חשוב לשים דגש על ייצוג נשים ואנשים עם מוגבלויות. אני מקפידה להעלות נושאים שהוזנחו, בעיקר שילוב אנשים עם מוגבלויות בחברה הערבית, כאשר למען מטרה נעלה זו כיום אני חברת הנהלה בקרן מסירה שמטרתה ליצור שינוי משמעותי במעמד הנכים בחברה הערבית בישראל ולפתח שירותים קהילתיים מותאמים לתנאים הייחודיים, לתרבות ולהקים תשתית ארגונית וחברתית שתמשיך את המהלך ותרחיבו.

מילדותי חרטתי על דגלי להילחם למען זכויות נשים ואנשים עם מוגבלויות כאחד ולהוכיח כי נשים ונכים שווים לגברים ולאנשים בריאים, ובכל תחום ותחום הוכחתי זאת בהצלחה, חרף הניסיונות להכשיל אותי במהלך הדרך.  

 

זוהריה עזב