תמיד כתבתי. מאז שהייתי ילדה. שירים וסיפורים, והצגות ליום האם ולחנוכה, וברכות ואיחולים והספדים. ליד מיטתי תמיד לפחות שני ספרים. ותוך כדי הקריאה, מגיעות המילים שלי, נכתב הספר שלי במקביל. לפני שמונה שנים נתתי לעצמי מתנה ונרשמתי לסדנא לכתיבת פרוזה.
עבדתי אז בסוכנות נסיעות קטנה שניהלו שתי נשים ביד רמה, משחקות איתנו את תפקיד השוטר הרע והשוטר הטוב. אחת מהן, ישבה איתנו במשרד עצמו, והשנייה, בלשכת זכוכית, שלפי אופי טריקת הדלת בבוקר אפשר היה לדעת באיזה מצב רוח תהיה היום, וכשהייתה נכנסת למשרד, צווארון חולצתה מורם, עקביה נוקשים, פסקו מייד כל הצחוקים של הבוקר וכל אחת מאתנו התיישבה זקופה בעמדה שלה, מחכות למסדר. אחרי כמה חודשים, בהם המשיכה לרדות בכל הבנות, התגלע בינינו ויכוח מר שבסופו צעקה עלי, אז תיקחי את התיק שלך ותלכי הביתה, ואני הסתובבתי, יצאתי מלשכת הזכוכית, לקחתי את התיק, והלכתי.
כשניסיתי בסוף אותו יום להסביר לעצמי מה קרה כאן, ומה הוביל אותי, אם לומר את האמת, בחודשים האחרונים לעבור שוב ושוב ממשרד גדול, למתאמת נסיעות של חברת הייטק קטנה ומשם למשרדה של הסוהרת, חיה באיזו חוסר מנוחה, כמעט שומעת קול אומר לי שאני צריכה לעשות משהו אחר, שמספיק עם המשרות של שמונה עד חמש, ושהגיע הזמן ל, למה? מה לעשות? להפסיק לעבוד? אפשר לעשות דבר כזה? פשוט לא לקום יותר בבוקר ולהתלבש וללכת לעבודה? זה מותר? ביקשתי מעצמי רשות, מפחדת מהתשובה.
פינת המחשב הייתה ממש במעלה המדרגות, במין גומחה שהייתה גם מופרדת אבל עדיין חלק מהסלון, בכל בוקר, אחרי שנטרקה הדלת אחרי בעלי לשעבר ובנותיי, התיישבתי על הכסא המשרדי והדלקתי את המחשב.
במשך כמה ימים הרגשתי את המילים באות אלי. תחושה לא מזוהה, הרגשה של משהו נוצר, דמות שמתחילה להתהוות, זרה, כמעט מפחידה, כאילו מלווה אותי בכל מה שעשיתי, עומדת מאחורי גבי ואומרת לי, נו כבר, תכתבי אותי.
היה חם. לחות חדרה הביתה עם כל משב רוח, וכמו בכל בוקר נלחמתי בעצמי אם מותר כבר להדליק מזגן. אם הגיעה השעה שבה כבר החום בלתי נסבל, ולא עוזר מאוורר ולא עוזרת מגבת לחה על העורף וגם לא בקבוק מים קרים שמכניסים מתחת לגופיה כדי שיקרר אותה.
יונתן. יוני. ככה קראתי לדמות שלי. יוני המובטל, הציני, החתיך, בעל הלשון החדה המרושעת לפעמים, שנשאר בבית אחרי שאשתו ושתי הילדות מתפזרות והוא צריך להעביר את היום.שניסה להעסיק את עצמו, שונא את המצב בו הוא נמצא, אבל באופן כלשהו גם נהנה ממנו.
שמנסה להעביר יום ועוד יום בחום בלתי נסבל של קיץ, שהמילים חום יולי אוגוסט נוצרו במיוחד בשבילו באיזו מין קונספירציה של חזאים ושל הטבע כולו, שנאלץ ללכת ללשכת התעסוקה ולחתום על דמי אבטלה, אחרי שסינתיה, אשתו, נתנה לו להבין שאין שום סיכוי שבעולם שהיא תעבוד עוד שעות נוספות בבית החולים הסיעודי, ושהיא כבר ויתרה על שיעורי ההתעמלות שכל כך אהבה ושהיו רק שלה, הזמן היחיד שלה, והגיע הזמן שהוא ייקח קצת אחריות על המשפחה שהיא לא רק שלה אלא גם שלו, למרות שזה נראה שהן רק מפריעות לו כל הזמן. במשך כל הזמן שהיא נזפה בו במבטא הדרום אפריקאי שלה, הוא שמע איך המילה "שלה" חוזרת כל הזמן.
הזמן שלה, ההתעמלות שלה, המשפחה שלה.
ואת תיאור ההליכה הקצרה שלו מהמכולת הביתה, בחום, והוא חושב לעצמו שיש עוד המון זמן עד לשעה אחת בצהרים בה מותר כבר להדליק מזגן, מתאווה למקלחת, ואחר כך מאוורר ואולי גם אבטיח, ואיך ישכב על הרצפה כי עליה קריר יותר מאשר על הספה. אולי יירדם ויחלום על מקומות קרירים, נעימים, עם טמפרטורה של לא יותר מעשרים ואחת מעלות,מקום בו אסורות המילים חום, כבד, הביל, זיעה, לחות. מקום בו כיפת השמיים היא מזגן גדול ובגוף זורם נוזל קירור במקום דם.
כן, זה המקום בשבילו, הוא יישב על שפת בריכה רגליו טובלות, והמים הכחולים יקררו אותו, הרוח תנשב כל הזמן, הלימונדה תישאר קרירה. הוא אפילו ירגיש צורך פתאומי בגרביים. וככה הוא יעביר את הימים, בקרירות, בלי להזיע ובלי לנגב את הפנים אפילו פעם אחת.
הייתי בהלם. ידי כאבו מההקלדה הבלתי פוסקת. דחפתי את הכסא אחורה, מנסה להבין מה קרה כאן. מי כתב את הדברים האלה, מי אלה האנשים האלה, יוני וסינתיה ושתי הבנות, מי אלה האנשים בלשכת התעסוקה והאיש במכולת והרחובות שהלך בהם, העיר כולה, מאיפה באו אלי כולם, מתחלפים זה בזה כמו על במה, כשאחד מואר השני חשוך, ולפעמים אחד מהם קורא לשני אל אלומת האור ולעיתים השני דוחף את הראשון מחוצה לו, מבקש את הבמה לעצמו.
כל אלה אני, אמרתי לעצמי כמעט באימה. אני יוני ואני סינתיה, אני המכולת ואני הדרך אליה, אני החום ואני הזיעה, אני הטקסט ואני הסאב-טקסט.
ומאותו רגע, מהמילה האחרונה שהוקלדה, מהאנשים האלה שעד אותו בוקר לא היו קיימים כלל, מהמילים והמראות והריחות והקולות שבאו אלי מכל צד, כשתליתי כביסה, ובישלתי, וקראתי, וישנתי, ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. לא. חייבת. חייבת לכתוב.
