פיית האביב הגיעה. בלילה בשקט כשכולנו ישנו, ריחפה מעלינו ובנגיעות קלילות הפיחה צבע וריח באוויר, הלבישה את העצים העירומים, צבעה את הגבעות החומות בירוק, הפריחה נשיקות צבעוניות אל הגבעות שממול, ולבסוף נשפה נשיפה גדולה וגירשה את העננים.
כשקמתי בבוקר היא כבר נעלמה, אבל שאריות אבקת פיות נותרו על הרצפה, מרוכזות באופן מעורר חשד למרגלות השולחן בפינת האוכל. "גבירתי הצעירה!!" קראתי בקול רם לגבירתי הצעירה. "אמרתי לך אלף פעם שאת היצירות עם כל הנצנצים האלה עושים בחוץ!!". העלמה בת השבע, עיקמה את הפה בזוויות המיוחדות, "זו לא אני!!!". טאטאתי את האבקה המרגיזה החוצה, בעוד היא מספרת איך זה בטח הקטנטן או הגדולה, ומלווה אותי עם היעה ביד.
פיי, השכנה, יצאה אלינו מרוגשת בשמלה כחולה מנומרת בלבן. הם הולכים להוציא את האוטו הישן לסיבוב הראשון העונה. הרכב המדובר כבר ניצב בחוץ כלאחר כבוד. מרהיב בהדרו, נוצץ ומבריק בתפארתו. צבעיו תואמים באורח פלא לגוונים האביביים על שמלתה של פיי. המכונית הזו היתה הרכב הראשון של נורם, בעלה. הוא קיבל אותה במתנה מהוריו לרגל קבלת רשיון הנהיגה. מאז נורם מטפח אותו ושומר עליו כבבת עינו.
פיי ונורם פנו לנגב את חלונות הרכב, ואז, לראשונה, מאז פקחתי את עיני, הבטתי על הנעשה בחוץ. הרחוב השקט התמלא בקמפרים גדולים, בסירות ממונעות ובאנשים המציידים את אלו ומבריקים את אלו. נקיון האביב ללא ספק מקבל פה משמעות אחרת. כמה מהסירות והטריילרים כבר רתומים לטנדרים הענקיים מוכנים ליציאה. חלקם מניעים את האופנועים הכבדים ואופנועי השטח. כולם עסוקים ואני מטאטאה נצנצים בפיג'מה.
שמש חמימה וכנה ליטפה את פני. הכל קרה בין לילה. בדיוק כמו סרט מצויר של דיסני.
הקנדים אוהבים תחביבים, ותרבות הפנאי מטופחת כאן במידה הראויה לקינאה. בעוד אנחנו מסתפקים בטיול על הטיילת הקרובה, הם תמיד מטיילים למקומות שלנו נראים רחוקים נורא. מבחינתם חמש או שש שעות נסיעה זו קפיצה קטנה ולא יותר . מה גם שהרבה מהם מחזיקים קוטג' מבודד לחופשות ולסופי השבוע הארוכים.סופי השבוע הארוכים הם הדובדבן שבקצפת – אחת לחודשיים בערך, ממשלת בריטיש קולומביה מכריזה על סופשבוע ארוך ומצמידה אליו את יום שישי או שני, וזאת על מנת לוודא שאזרחיה נחים ונהנים מהחיים הכה טובים שלהם.
מה שבישראל נחשב לפינוק ומותרות, בקנדה הוא ערך עליון של ממש, חלק מהקנדים יגדירו זאת אפילו כצורך קיומי.
האוטו של פיי ונורם כבר פנה לדרכו בטרטור ובחיוך רחב. על האגם שזה עתה הפשיר, ניתן היה להבחין בסירה או שתיים. נשבעתי בלבי שגם אני אקדיש הרבה יותר זמן ומשאבים לסופי השבוע כשאהיה בארץ. לא אכנע לעייפות ואצא לראות מדבר, אגמים, נחלים וים. רוח קלה העיפה מעט מהאבקה המנצנצת על פני, דבר שלא הפריע לי לעצום עיניים ולהמשיך לדמיין את הטיול המשפחתי המושלם שלנו בנחל חימר.
"אמא!!!", זעקה הילדה. "תרדי למטה! את עושה לי בושות!". עיני נפקחו ולתדהמתי גיליתי שאני מרחפת באויר. הקטנה ברחה הביתה בזעקות שבר, ואני שסובלת מפחד גבהים, ניסיתי להעיף ממני את אבקת הפיות הקסומה. אך מאחר והיא נדבקה אלי באופן עקשני במיוחד, אילצתי את עצמי להזכר בשקיות הניילון הפזורות על כל תכולתן לאורך החופים שאליהם אני כל כך מתגעגעת. בעומסים ובצפיפות שבכנרת או בסחנה.
נפלתי על הישבן, ומיהרתי לחזור הביתה. תוך תנועות ליטוף באזור הכואב קראתי לכולם: "יאללה, שימו נעליים! הולכים לטיול!"
