לכל האמהות הצעירות (העייפות)

היום הזה,יותר נכון, הלילה הזה, בו תשני רצוף 10 שעות בלי הפרעה,בוא יבוא.
החיתולים. הבקבוקים. הצורך לשמור עליו צמוד בגן השעשועים מבלי יכולת לפטפט עם החברות. הויתור על ישיבה שקטה במסעדה כמו שצריך, בגלל ה"חוליגן" הקטן.
פתאום,יום אחד,תגלי שהילדים גדלו.זה לא יקרה בבת אחת. אבל ביום בהיר אחד זה כן יהלום בך.
ואז גם תגלי שהם מתביישים שאת מנשקת אותם. לפחות, לא ברחוב, או לא ליד חברים. מה פתאום!
ואז גם תגלי שהם סוגרים בפנייך את דלת חדרם. וזה התחום שלהם ואת לא כל-כך מוזמנת.
שיש להם חיים עצמאיים משלהם. שאת לא באמת יודעת הכל עליהם.
מה עושים עם הזמן הזה?
פתאום תגלי שיש לך יותר ויותר זמן לעצמך. ולא הכי תדעי מה לעשות איתו.
תגלי שהחברות שלה הרבה יותר מרכזיות בחייה מאשר את.
או לפחות, מבחינת הזמן שהיא מבלה איתן תיווכחי לדעת שכרגע את פחות קיימת בחייה.
פתאום תראי שאת לא סגורה על ההרגשה של החופש שנוצר לך, בגלל שהם גדלו.
נו, תמיד רצית את זה, והנה, כשזה מגיע, את מרגישה ריקנות או סיום תקופה. ורגע, איך זה פתאום הגיע, ובעצם הקטנה גם היא כבר לא קטנה ואת עדיין מתלהבת מהתכנים ב"הורים וילדים" וקוראת אותם בעניין רב. אבל..את כבר לא אמא לפעוטות..ממש לא(:
פתאום תוכלי לצאת לקניות,סידורים,חוגים, מפגשים עם חברות,כולל בלילה, ולא תצטרכי לדאוג ל"סידור".
כי הן יהיו מספיק גדולות כדי לשמור על עצמן. זו תובנה שקשה מאוד, לאור שנים של גידול ילדים קטנים, להפנים. החופש לעיתים לא נתפס.
והנה,את כבר לא אמא לילדים ממש קטנים. ואיפה זה שם אותך?
מערבולת של רגשות ותחושות.
אז בחמש בבוקר, כשאת קרועה מעייפות אבל התינוק כבר התחיל את היום, תזכרי. הכל זמני. תיהני מכל רגע, כן, גם כזה!