סבתא שלי נפטרה שבועות ספורים אחרי שהגענו לקנדה. את ההודעה על מותה קיבלתי בווטסאפ. בבוקר. ללא כל אזהרה מוקדמת. דפדפתי בפלאפון לראות מה החמצתי, כשאצלנו לילה ובארץ מולדתי יום, ושם, בווטסאפ, שחור על גבי לבן. כתוב בפשטות בלי אף מילה מיותרת משפט אחד ויחיד. מרוב בהלה צעקתי, והשלכתי את המכשיר הארור.
בת 94 וארבעה חודשים היתה סבתא שלי. חכמה, קשוחה. מטר וחצי של עיניים כחולות, שיער בצבע תואם, ידיים רכות וטובות וחיוך ממתיק שתמיד מחביא בתוכו את כל העולם. סבתא היתה עבורי מעין מפתח לעולמות אחרים ורחוקים. לימדה אותי על ניחוחות הקפה המשובח , וטעמי עוגות החמאה הנימוחות בבתי הקפה, שעל גדות נהר הדנובה, בוינה שלפני. לפני שהכל נהרס ונשבר ולא נותר מאומה. וינה היפה. כל כך יפה שלא מגיע להם. היתה חוזרת ואומרת.
כשהייתי באה אליה לבקר היתה שואלת למה אני לא באה, וכשהתקשרתי היתה מתלוננת שאני אף פעם לא מתקשרת. בנוסף לכך היתה בשלנית איומה ונוראה, ובין מלאי התחביבים הבלתי נדלה, במקום ראשון מיקמה דווקא את תחביב פיטום הנכדים. היא לקחה על עצמה למלא בתוכנו את הגרמים החסרים לטעמה. אם אפשר קילוגרמים עדיף. עד שסיימנו מהצלחת חזרה עם עוד, ובסוף אחרי הקינוח הגניבה מתחת לאפו של סבי, ומעיניהן הבוחנות של הורי "דברים טובים", שהגיעו בצורת ממתקים, שוקולדים, סוכריות. וכשאומרים דברים טובים, צריך לאמור דברים טופים, במבטא ייקי מושלם.
"מה קרה אמא?" שאלה הגדולה, שקלטה את מבטי המתחמק ועיני המלאות. "לא. פשוט. ראיתי הודעה שקצת.." ניסיתי לשלוט בעצמי או לפחות לשתוק. אבל לא ממש הצלחתי. "סבתא נפטרה". עניתי לבסוף. הגדולה שאף פעם לא בוכה התישבה לידי על מיטתה. "ויותר לא נבקר אצלה?!" שאלה לפתע, ובתוך המשפט הזה שבקע מפיה הקטן נחו כל מחשבותי. "אבל אני אוהבת להיות שם! זה לא פייר" פלטה צעקה ובכי בלתי נשלט פרץ ממנה החוצה. היא אחזה בכף ידי ובלעה את הדמעות עם הנזלת ומחינו זו לזו.
לטוס להלוויה לא היה בא בחשבון. גם לא לשבעה. במצבי ההריוני והמסוכן שום חברה כבר לא תבטח אותי. זה מה שגזל ממני הריחוק. את האפשרות להפרד מסבתא, זו שהראתה לעולם איך הרשעים והחזקים לא מנצחים אישה שהיא מטר ארבעים ושמונה במשקל נוצה. איך שורדים בארון במשך שלוש שנים, איך עולים לישראל ומקימים משפחה. איך מגלים שצבע כחול זה הכי שיק לשיער. הרבה לפני ביבי.
לא יכולתי לחלוק לה כבוד אחרון, אפילו לא לשבת בשבעה עם המשפחה, למרר בבכי עם כולם ולקטר ולרכל ולגחך על פשטידה עקומה של דודה מיושרת, כשאפשר ומותר לפרוק קצת מהמתח.
"ספרי לי שוב על השניצלים המתוקים", ביקשה המתבגרת בדמעות. וחזרתי וסיפרתי איך פעם סבא שלי היה צריך להכין לנו ארוחת צהריים כי היא לא הייתה, והוא השתמש במיץ תפוזים במקום שמן והרס את כל השניצלים שיצאו מתוקים ולא אכילים. צחקנו ובכינו. שטפנו פנים ויצאנו לחצר.
מאז שהגעתי לצד השני של העולם החמצתי חתונות ונשפים, שני סדרי פסח משפחתיים, שני ראשי שנה חגיגיים, מפגשים נדירים עם חברים יקרים והלוויה עצובה אחת.