הכל התחיל בגינה הציבורית, או בשמה הסקסי יותר ה – playground.
אחר צהריים חורפי בחודש מאי – אחרי שבועות של מזג אוויר יפה כשנדמה היה לי לרגע שאפשר לאפסן את מעילי הגשם והמגפיים, תפחה המציאות ההולנדית על פני והזכירה לי שאין קשר בין חודשי השנה למזג האוויר בהכרח ושמאי לא בהכרח יותר חם מאפריל ובטח שמזג האוויר לא מתחייב לעקביות ושגרה. זה אנחנו שרוצים את זה, אבל בהולנד היקום לא כפוף לרצונות האנושיים ומזג האוויר הוא עריץ שכולם סוגדים לו. למעשה בהולנד האפליקציה החשובה היחידה היא לא ynet או waze – היא לגמרי זו שמראה לך בכל שעה משעות היום את הסיכוי לגשם, את עוצמת הרוח ואת הטמפרטורה.
חמושה במעיל ומגפיים ונזקקת נואשות לקפה פגשתי את המנכ"לית והאומנית עם בעליהן וילדיהן בגינה לאחר צהריים של יום ראשון רגע לפני שעוד שבוע מפציע.
תוך כדי השיחה, ציינה המנכ"לית כבדרך אגב שיש לה כנס בליסבון בנובמבר. התבדחנו ואמרנו שאולי ננצל את חדר המלון שלה שבמילא בוודאי לא תשהה בו ונצטרף כנוסעות סמויות. דבר הוביל לדבר והוחלט על "נסיעה מקדימה" באוקטובר לכנס לבדוק את הקרקע (שבליסבון כידוע כבר רעדה בעבר) ולוודא שהמנכ"לית יכולה לנחות בה בבטחה בכנס הצפוי בנובמבר.
בעזרת skyscaner והאיש שאיתי, עלה שטיסה מהולנד לליסבון, על אף ששתיהן חולקות את השייכות לאותה היבשת, אורכת 3 שעות ועלותה סבירה ממש. נחתמו הסכמים שבע"פ, ידיים נלחצו (על כוסות קפה כדי להתחמם) והטיסה הוזמנה עוד באותו ערב עם החזרה הביתה.
במשך חודשים נשכח הדבר מלב והיה לתפאורה בהצגה של החיים, שהמשיכה להתנהל על קדמת הבמה של כל אחת מאיתנו.
בראש השנה בתחילת ספטמבר, על בטן מלאה, הוזמנה דירת Airbnb לאחר שהאומנית ערכה מחקר גישוש קצר כדי לוודא באיזו משבע הגבעות של ליסבון כדאי להתמקם ושווה לטפס עם המזוודות שלנו. לאחר הזמנת הדירה שוב חזר השקט לשרור בקבוצת הוואטסאפ המשותפת שחזרה לעסוק בנושאי ביה"ס ובתעסוקות לסופי שבוע.
ספטמבר חלף בעצלתיים בין קשיי קליטה, בי"ס חדש, ניסיון לשלב בחזרה בין הרצון להספיק לפילאטיס וקפה, בין הקלוריות שנכנסות לאלה שיוצאות, בין הצורך החברתי להכיר חברות חדשות, לבין הצורך לשמור שהבית לא יהפוך למפגע תברואתי ולא ישררו בו תנאי רעב.
בסוף ספטמבר כשהבנו שאף אחת מאיתנו לא התפנתה להבין מה צופנת העיר שאליה אנחנו טסות עוד שבוע, התחלתי לחקור במעט את הרשת בתקווה למצוא לנו נקודות (בעיקר קולינאריות) שישמשו לנו כשביל הממתקים של עמי ותמי בליסבון.
ערב הטיסה הגיע, הוזמנה המונית, נארזו המזוודות (טרולי ארוז בקפידה למנכ"לית ומזוודות גדולות וחצי ריקות לאומנית ולי) ונתלו טבלאות מפורטות לבעלים על כל מקרר ביתי. סטים של בגדים לפי ימים הונחו על המיטות, כביסות נדחסו למכונות ומייבשים, כלים נשטפו במדיחים ואקונומיקה נשפכה כמו מים לבתי שימוש – הכל כדי להשאיר את הבתים, הילדים והבעלים במצב האופטימאלי להתמודדות עם היעדר האם למספר ימים, שהראשון בהם הוא יום רביעי, היום הקצר והמאתגר מבחינה הורית מכל ימות השבוע.
תזכורת למי ששכח – בכל יום רביעי מסיימים ילדי בתי הספר היסודיים ברב המדינה בשעה 12 או בבתי הספר ה"מפרגנים" ב 12:30. מה שמשאיר להורים כ 8 שעות מלאות של שיכרון חושים – שאמורות לכלול יותר מחוש הראייה של מסך המחשב. השעות הללו מתחילות בחוש הטעם של ארוחת הצהריים, בחוג שחייה ל 2 מילדיי, שגורר התמודדות עם כביסה של בגדי ים ומגבות, רעב של אחרי בריכה, מקלחות, ארוחת ערב והכנות ליום המחרת. בהחלט אתגר הורי, שמתווסף לעובדה שהאבות שהושארו על המשמרת גם צריכים לעבוד באותו היום, אמנם מהבית, אבל בהחלט לעבוד שהרי לא דיווחו על יום חופש.
אבל בשדה התעופה רחוקות מהתנועה בדרך לביה"ס, מהעמידה המקפיאה בחצר עד להישמע הצלצול ומהכנת ארוחת הצהריים שתחול רק 4 שעות מאוחר יותר – עמדנו לנו שלושתינו בתור ל"סטארבקס" – לא בגלל שזו התגלות הקפה הטוב בעיננו, אלא בגלל שהסמל של "סטארבקס", מעין פסל חרות נשי כזה, מגלם בצורה מושלמת את מה ששלושתנו הרגשנו. כל אחת והחירות שלה, אחת מהעבודה, למרות שנשאה איתה לפטופ בתיק, והשאר מהבית ומשם התואר "אמא" לכמה ימים. וזה לא שמישהי מאיתנו הפסיקה להיות אמא בימים האלה (שכללו עשרות שיחות במצטבר ל 3 בתים, שלכל אחד מהם היתה שאלה לגבי מקום הימצאם של דברים, תוכניות של מכונת כביסה, מתכון למרק עוף ושיחות עם ילדים מתגעגעים), זה פשוט שלא היינו "רק" אימהות. היינו 3 נשים, חברות, שיצאו לנפוש ולבלות ולעשות מה שגלי עטרי מדברת עליו כבר שנים – "רק מה שאת אוהבת".
אחרי עיכוב של שעה על המטוס, שבמהלכו המנכ"לית כבר התחילה לטוות תוכניות מגרה לחופשות אלטרנטיביות אפילו בהולנד עצמה, היינו באוויר. החופשה החלה. ראשית דבר, פירגנו לעצמינו קלורית עם סנוויצ'ים וחטיפים מ"המטבח המקומי" של המטוס. ברור ששוב לא היתה פה, כמו ב"סטארבקס", ציפייה קולינארית, אלא הבעת עמדה נוכחת של היותינו בחופש.
כעבור כמעט 3 שעות נחתנו בשדה התעופה של ליסבון. את פנינו קידמה רוח חמימה של 30 מעלות עלא אילת בואכה סיני בימים הטובים. זה לבד יכול לגרום למי שמגיע מהולנד ומתחיל את היום ב 10 מעלות ש"נוסקות" בשיא ל 17 – לחייך.
הנסיעה לדירה היתה קצרה ותלולה ולא היה ברור איך נרד מהגבעה אליה טיפסה המונית והאם הנעליים שהבאנו יעמדו במשימה. אבל הגובה השתלם והוכיח את עצמו מייד עם פתיחת החלונות של הדירה החדשה והנוצצת שלנו בראש אחת הגבעות של רובע אלפמה. נוף עירוני של גגות רעפים אדומים שנשפכים לים. ים כחול, תיכוני כזה ולא חום וקפוא כמו הים הצפוני ממנו באנו.
"התקלפנו" מכל השכבות שהבאנו מהבית – באופן מטאפורי אבל גם פיסי – נעולות בסנדלים ולבושות בחולצות קצרות יצאנו לתור את העיר.
במשך שלושת הימים הבאים פשוט ספגנו את הוייב שלה. עיר שלא הייתי מתארת אותה כ"יפה", אלא למי שאוהב מפגש שכזה בין עכו, יפו וקובה. בתים צבעוניים מכוסים אריחי קיר שצוירו ביד, דרכים מכוסות אבנים, עליות תלולות שיש להן כנראה תפקיד מרכזי בעיצובו של הישבן הפורטוגזי, אנשים עם מזג חם, הרבה אלכוהול בכל שעה ביום, ארוחות ערב שמתחילות ב 23:00 שזו שעה שבהולנד היינו מכבות את האור ונפרדות מהיום, ריח של מלח, שמש נצחית והרבה הרבה קסם, שלא ניתן להסביר במילים.
ליסבון מלאה בטוק טוקים כאילו היא תאומתה האירופאית של בנגקוק, כולם מלאים בנהגים שרוצים להראות לך את העיר. העיר הצבעונית הזו שבה כל הקתדרלות חומות ונטולות הוד והדר, מועטות בויטראז'ים רהבתניים, כאילו אומרות לך כל הזמן, שזה לא הקטע שלהן, שזה לא הקטע של העיר כולה. שהיופי הוא לא חיצוני, הוא פנימי, שהוייב חשוב. גם החנויות של הרשתות הגדולות נטולות יומרה. זארה ו H&M נראות כמו בזארים זולים, אבל בכל הרחובות הקטנים תמצאו בוטיקים עם בגדים ואקססוריז שלא תמצאו בשום רשת גדולה. והקסם הוא שם, בסמטאות שאחר כך לא יודעים לחזור אליהן. אלה שאם מצאתם בהן מסעדה שווה, פשוט צריך לשבת בה, אחרת לא תדעו לחזור. ואולי זה הסיפור של ליסבון – להיאבד בסימטאות, לא לסמן שום וי על אטרקציות כי זה לא העניין. העניין הוא ללמד אותך ללכת לאיבוד ולמצוא דברים מעניינים בדרך.
וכך מבין כל ההמלצות שאספתי ברגע האחרון ברחבי הרשת – השימושיות ביותר היו אלו שהמליצו לנו לאכול את המאפה הלאומי – פסטיס דה נטה – מן בצק פילו כזה מתפצפץ בפה ממולא בקרם פטיסייר. מאפה חסר מעוף מבחינה ויזואלית אבל טעים בצורה בלתי רגילה. מאפה שהוא כל כולו ליסבון – לא יפה, אבל טעים ומענג בצורה יוצאת דופן.
ושוב, בניגוד להמלצות – לא מצאנו אותו דווקא במקום שהומלץ, אלא בדוכן בשוק אוכל כשהיינו כבר בדרך החוצה.
הוא הפך לבן לוויה קבוע וליווה אותנו מידי יום. אכלנו אותו במהלך היום אחרי שהרגשנו שהורדנו מספיק קלוריות בהליכה והגיע זמן לשבת ולפנק את עצמינו.
כך קרה שמצאנו גם את הבר – מסעדה המהמם gin lovers שהיה ממוקם בארמון מהרג'ה כזה שהוסב למרכז קניות יוקרתי. בילינו במקום קרוב לשלוש שעות שהרגישו כאילו נוצרו לשמש תפאורה לעוד פרק בסדרה "סקס והעיר הגדולה". מבושמות מכוס ענקית של ג'ין ובעיקר ממזלנו הטוב ומעצמינו, המשכנו לארוחת ערב מסעדה מקסיקנית מעוצבת להפליא עם מרגריטות שהוגשו כשסף הכוס שלהן טבול במלח. שוב סיימנו את הערב הרבה אחרי חצות בעיר שנראה היה שלמרות השעה המאוחרת, כל הסינדרלות עדיין בחוץ ואף אחת אפילו לא חושבת להפוך לדלעת בזמן הקרוב או בכלל.
ליסבון גרמה לכל אחת מאיתנו לעשות רק מה שהיא אוהבת, שעושה לה טוב.
ובחיים שבהם לפעמים אנחנו עושות דברים כי אנחנו אוהבות את הילדים, או המשפחה ובשם האהבה הזו אנחנו מסוגלות לשאת את אדי האקונומיקה והבישול, את ריחות טיגון השניצלים שנתפסים בתלתלים שעד לפני רגע עוד הריחו משמפו ויזדקקו בקרוב לחפיפה נוספת (וכל מי שיש לה תלתלים יודעת כמה זה מייגע להגיע לעיצוב המושלם) ואת תפקיד המסיעה הלאומית, זה היה בדיוק מה שהיינו צריכות. תזכורת כזו של כמה ימים, שבה עשינו רק מה שאנחנו אוהבות.
זה לא שלא התחשבנו אחת בשנייה, אבל קמנו מתי שרצינו, עבדנו אם ומתי שרצינו, קנינו מה שרצינו, אכלנו ושתינו מה שרצינו בלי לחשוב על הגזרה או על כמות האלכוהול בדם כי לא היינו צריכות לנהוג לשום מקום. למעשה, לא היינו צריכות להגיע לשום מקום בשום שעה מסוימת. וזה היה כל מה שהיינו צריכות.
למעט שעת הטיסה חזרה, דבר לא נקבע בלו"ז שלנו מלכתחילה והכל זרם והתנהל ע"פ רצונינו. וזה היה כל מה שהיינו צריכות. טיול מחוץ לזמן, להגבלות האישיות והחברתיות, לתארים המשפחתיים, למחויבויות.
אם אני ממליצה על ליסבון – לגמרי כן. כי רק במקום כזה שלא מציב אטרקציות תיירותיות שיש לבקר בהן, אלא מציע מזג אוויר חלומי ווייב שכזה, יכולנו לעשות רק מה שאנחנו אוהבות. וזה לבד שווה את הנסיעה.
אז נשים ואימהות יקרות בכל רחבי הגלובוס – אלא שעובדות מחוץ לבית ואלה שעובדות בתוכו אצל בוסים צעירים ודורשניים, ילדי דור ה – Z, ברור שלא בכל רגע נתון אפשר לעשות רק מה שאת אוהבת, אבל אפשר לנסות ולקבוע פעמים בשנה שכן. ואלה שיתחילו עם קפה סימבולי של אשת החירות של "סטארבקס" ויסתיימו בנהיגה לילית הביתה, כשברקע גלי עטרי יזכירו לך ש"קחי מה שתרצי מי יסרב לך, קחי את העולם כולו – מי יוכל לומר לך לא…"
ליסבון – תעשי רק מה שאת אוהבת
איך הייתה הכתבה?
אוהב0
עצוב0
שמח0
עייף0
כועס0
מת0
קורץ0