אני כמעט ולא מדברת בנושא הזה.
אף פעם לא כתבתי עליו.
לאחרונה עברתי סוג של תהליך. השתתפתי בסדנה למודעות אישית שפתחה כמה חלונות לנפש ואווררה דברים שאני לא נוגעת בהם. החלטתי לכתוב את הפוסט הזה.
בית ילדים
חלק מאותם דברים שהשפיעו עליי הם חוויות מהילדות המוקדמת שלי שקשורות לדרך בה גדלתי. אני וכל האחים שלי נולדנו בתקופה בה הייתה נהוגה בקיבוץ לינה משותפת.
המקום בו גדלנו, בית הילדים, היה נקרא "הבית".
הבית של הורים, המקום המשפחתי שלנו, היה נקרא "החדר".
הכל היה לנו בבית הילדים. הבגדים שלנו (שבילדות המוקדמות רובם לא היו ממש שלנו אלא נחלקו בין כל הילדים, אלא אם כן סומנו באות פ', זאת אומרת: פרטי), החברים שלנו, המשחקים שלנו. לא היה לנו חדר משלנו בבית ההורים. לא ידענו שילדים אמורים לגדול עם ההורים, צמוד.
את ההורים היינו רואים כל יום החל מהשעה 4 אחר הצהריים לכמה שעות מזוקקות של זמן משפחתי, עד שהחזירו אותנו שוב בערב.
דיכאון לעת שקיעה
מתישהו בתחילת חיי הבוגרים שמתי לב שכל ערב אני נתקפת דיכאון קל באזור השעה 7-8 בערב. שוחחתי על העניין עם הפסיכולוגית שלי אז. פחות רציתי להבין את המקור לכך אלא יותר תהיתי מה לעשות בעניין.
היא סיפרה לי שיש לה הרבה מטופלים שגדלו בלינה המשותפת בקיבוצים, ושרבים מהם טוענים לסוג של דיכאון ערב. אולי זה נובע מכך שכל ערב קצת אחרי השקיעה הוחזרנו כולנו לבית הילדים. מסתבר שנעשו מחקרים אפילו על התופעה הזו.
בית ילדים, ינואר 1949. צילום: הוגו מנדלסון, לשכת העיתונות הממשלתית
כשהאחות הקרובה אליי הייתה בהיריון ראשון, קצת לפני שנולד האחיין ישבנו והסתכלנו בתמונות ישנות שלנו, ואז שאלנו את אמא שלי: אמא איך יכולת לשים אותנו בגיל כל כך צעיר ללילה שלם בבית הילדים? לא היה לך קשה לעזוב תינוק כבר בגיל כמה חודשים?
זה לא היה כמה חודשים, היא אמרה. מסתבר שאת האחים הגדולים שלי אמא הביאה היישר מבית היולדות אל בית הילדים. אפילו לילה אחד לא נתנו לה להשאיר אותם צמוד אליה. איתי ועם האחות הסמוכה אליי המצב היה קצת אחר וכבר אישרו להורים להישאר כמה שבועות עם הילדים.
הלינה המשותפת הזו באה ממקום של לייעל דברים. הרעיון היה שכל אחד יתעסק במקצועו. ההורים יאהבו את הילדים אך לא יראו בהם מעמסה, ובעצם יהיו פנויים לעבוד במקצוע אותו בחרו. אלו שיגדלו את הילדים יהיו אנשים שיוכשרו לכך וידעו מה לעשות.
וכך היה לאורך שנים, עד שהבינו, שרעיונית זה היה אולי יפה אך בגדול זו כנראה הייתה טעות גדולה.
היה לי מזל
היו בה הרבה דברים טובים, בלינה המשותפת. במיוחד לחזקים יותר כמוני, שלא בכו ולא קיטרו אלא פשוט התרגלו והתמודדו.
לי היה מזל. אין לי סיפורים הזויים כמו לחברים שגדלו איתי ולאחים שלי.
אף מטפלת לא הרביצה לי. להיפך, אני אהבתי את כולן וכולן אהבו אותי.
אף לילה לא עמדתי וצרחתי בבכי לילה שלם אל מול קופסת אינטרקום שהתבררה בסוף כמקולקלת.
לא יצא לי לחכות שעות במיטה רטובה או במצעים מוכתמים בדימום מהאף לשומרת לילה שהגיעה לבסוף ואמרה שהיא מתנצלת אבל היא לא יכולה לעזור.
מעולם לא ברחתי לבית ההורים באמצע הלילה רק כדי שהם יחזירו אותי בצרחות לבית הילדים.
אני זוכרת משחקים וצחוקים, לפתוח ברזים בכל בית הילדים, לחכות שהוא יהפוך לים גדול ובינתיים להתחבא למטפלות. אהבנו משחקים של ילדים גדולים וקטנים ולברוח לטיולי לילה באזור בתי הילדים.
מצד שני, הריחוק הזה מההורים יצר את התחושה שתמיד צריך להתמודד לבד עם דברים. כשקרה משהו, לא ממש ידעתי למי לספר. לא היה את הלרוץ להורים. מי שרצה לישון אצל ההורים היה תינוק שצחקו עליו. הגיבורים היו אלו שבחיים לא ישנו אצל ההורים, אפילו לא לילה אחד. אפילו לא במלחמת המפרץ.
היה לי מזל, אבל בכל זאת, עברו עליי דברים שעד היום לא סיפרתי לאף אחד.
גדלנו חזקים.
שומרת לילה בבית ילדים בקיבוץ גבעת ברנר, 1945-1955. צילום: חנן בהיר, מתוך אתר פיקיוויקי
