לפעמים מרוב שאני עסוקה כל כך בניסיון למלא כל רגע קטן בחיים שלי במשמעות, אם זה בעבודה, אם זה בחיפוש אחר בן זוג, אם זה באומנות הציור ובכתיבה. אני שוכחת איך זה להיות לרגע לבד עם המחשבות והרגשות שלי, ואז שיש לי זמן עם עצמי, הלבד הזה נראה פתאום בולע ומפחיד ומאיים כל כך. הבדידות תוקפת אותי ולא מרפה. אני יכולה להיות מוקפת באהבה של חברים ומשפחה אבל בו זמנית גם להרגיש פתאום כל כך לבד. וזה יכול להפוך לימים שלמים כאלו שמציפים אותי. אני קמה עם הלבד הזה בבוקר והולכת עם הלבד הזה לישון. והנה אנחנו הופכים להיות חברים ממש טובים, יוצאים לבית קפה ביחד, מדברים הרבה אני והלבד הזה. לאט לאט מבלי שאני שמה לב בכלל, הלבד הזה חוזר להיות שוב בן בית, מתמקם לו שם בכיסא הנדנדה הישן של סבא. לובש צורה של ידיד שבא והולך. כמו בא להזכיר לי "אני כאן רונית, גם שטוב לך, גם אם הכל בסדר, אל תדאגי אני כאן,לא משאיר אותך לבד".
בדרך כלל זה קורה לי אחרי מפגש או פרידה מבחור, שהלבד נכנס בדלת, משתלט על המרחב, מעקצץ בכל הגוף וצועק "אני כאן, את לבד, ואת לא יכולה לברוח ממני הפעם". תמיד אחרי מפגשים כאלו בא לי לצרוח, אבל במקום זה אני מוצאת את עצמי מוקפת בטישו, ואין מי שיבוא לנגב לי את הדמעות. בחיפושיי לאורך השנים אחרי אהבה וחבר לדרך נכוויתי לא מעט. היו מעט קשרים שהחזיקו מעמד, וגם הם לא ארכו יותר מכמה חודשים. הרבה פעמים שאלתי את עצמי, מה לא בסדר בי? למה כל כך הרבה שנים אני לבד? האם זו בחירה, או בריחה להיות לבד? לפעמים אני מרגישה שזה פחד עצום מאינטימיות, מקשר קרוב ועמוק, פחד להיפגע. לכן קשה לי מאוד לתת אמון. אני כמו שבלול כזה שנפתח לאט לאט שמישהו מתקרב, ונסגר מהר מהר,שמישהו נוגע ופוגע.
גם בתהליך השיקומי שלי, אני הרבה פעמים מוצאת עצמי לבד. זה נכון שאני נתמכת כרגע ע"י קהילה שיקומית .למעשה כבר שמונה שנים שאני קשורה לקהילה הזו, תחילה גרתי בהוסטל שיקומי בהרדוף, במשך שלוש שנים. אחר כך עברתי לדיור מוגן עצמאי, והיום זו כבר השנה החמישית שלי במסגרת זו. ובכל זאת ברגעים הקשים, בעליות, בנפילות, אתה לבד. בדיכאונות הכי קשים שלי הייתה לי תמיכה מדהימה, ובכל זאת הבדידות הייתה קשה מנשוא. ברגעי ההיי והתקפי המאניה, אתה כביכול מלך העולם וחבר של כולם, אבל בסופו של יום אתה שוב לבד עם כל ההתמודדות הזו. אז מה עושים עם תחושת הבדידות הזו?
אני חושבת שכדאי תמיד לזכור שהלבד הזה תמיד יהיה שם. בימים טובים הוא מורגש פחות ולפעמים אפילו נשאר מחוץ לקירות הבית ובימים קשים הוא מתדפק על הדלת ובא לביקור. אולי הדרך הכי קלה להתמודד עם הבדידות הזו, היא להתיידד איתה ולהכיר בה שהיא קיימת, לתת לה את המקום הראוי לה. לא לפחד ממנה, לתת לה להתקרב ולנסות להרגיש מה קורה לנו בנפש פנימה כשאנחנו לבד עם עצמנו. זה בסדר להיות לפעמים עצובים וזה בסדר לבכות. תנו לעצמכם את המקום לזה, אל תברחו ישר החוצה. רק תחבקו את עצמכם בשקט ותהיו עם זה קצת,ותחכו שזה יעבור.
[youtube PWksp_AsmwU nolink]
