"ליילה ואיב", סרט בכיכובן של ויולה דייויס וג'ניפר לופז.
ליילה, אמא לבן שנרצח, מצטרפת לקבוצת תמיכה ופוגשת את איב, אשה חזקה וכריזמטית שמציעה לעזור לה לאתר את הרוצחים. יחד השתיים יוצאות למסע של נקמה וגאולה.
כותב הדברים הוא בן זוגי, רונן, איש צבא לשעבר המלווה משפחות שכולות לא מעט זמן. הנה הדברים שכתב על הסרט מנקודת מבטו:
אומרים שאהבה טהורה זו אהבה של הורה לילדיו. חד כיווני. ואם יורשה לי לחדד, אהבה הכי טהורה היא בין אם לילדיה. לאבד ילד זה למעשה הדבר הנורא מכל.
הסרט ליילה ואיב, מציג נקודות של החיים לאחר איבוד ילד. בדגש על אמהות.
הגברים מוצגים כאנשים חסרי רגש וחיים למול מטרות שהגדירו/מוגדרות מראש באופן מאוד טכני. הנושא מובלט בדיאלוגים בין החוקר הלבן לחוקר השחור ובעיקר בסצינה שבה לילה אומרת לחוקר כי הוא לא יבין את הרגשות שלה היות והוא לא איבד ילד. גם תשובת החוקר, שמציינת רגש, "לצערי אני מבין בזה, איבדתי ילד", הדיבור הוא טכני וענייני.
הדילמה האמיתית בין ליילה לאיב היא המציאות, למרות הטוויסט הסופי של ההזיה. זו הדילמה אותה הורה שכול חי ביום יום. בעיני, מהות הדילמה זה כיצד ממשיכים לחיות מכאן והלאה?
בראש ובראשונה יש ילד נוסף, הוא המנוע והסיבה להמשך החיים, בסצינה שבה הילד עובר תאונה דרכים עם לילה, הדאגה היחידה שלה זה לילד כי זה כל מה שנשאר לה.
בניית שגרה כמעט ולא אפשרית במציאות החדשה, החיים נעצרו, לכן לא משפצים את הבית, לכן לא מזיזים את הדברים של הבן המת מהחדר המשותף, מנציחים את הרגע שבו החיים נעצרו.
המתח לאורך הסרט בנוי על החיפוש והרצון לנקום במי שהרג את סטפאן, אבל באמת, באמת, זה (לטעמי) המתח בין הרצון להשאר שפויים לבין המציאות היומיומית.
כיצד אפשר לשבת בבית קפה בזמן שילד שלך מת? כיצד אפשר לצחוק? לחייך? לעשות משהו שלא קשור בבן שלך? בזכרון שלו? בהנצחה שלו?
איב, היא זו שבדרכה מביאה את לילה למציאות. היא זו שאומרת שכדי להרגע ולהוציא את הכעסים צריך לעשות מעשים. קבוצת התמיכה זה דיבור, צריך מעשה.
ההתחלה היא שיפוץ הבית, ההמשך הוא החיפוש אחר הרוצח.
לאורך הסרט, כאשר ליילה נמצאת בדילמה מוסרית ערכית לאחר שפוגשת חלק מהאנשים הקשורים לרצח סטפאן, איב היא זו שלוחשת לה באוזן על עשייה, ללחוץ על ההדק, לא לפחד להתמודד מול האנשים הללו, להכיר במציאות החדשה. החל מסצינה הראשונה בסופר וכלה בפיצוץ ביתה עם ראש המאפיה.
ליילה ואיב זה אנחנו בשגרה. מוסר וערכים מול מציאות קשוחה. אבדן הילד הביא את הסיפור לקצוות. לצערי, במדינתנו הקטנה, שכול, זו מציאות יומיומית.
לאורך הסרט מוצגות דילמות של אם שכולה שמהיכרותי, קרובות מאוד למציאות. כולל "ההזיות".
כאחד שמלווה שכול לא מעט שנים, משפחות של חברים לנשק, אם שכולה שאבדה את בנה כתוצאה מתאונת דרכים בעת שירותו הצבאי, לא מעט שיחות עם האם השכולה, תהיות, שאלות על הזיות ובחינת המציאות בעיני האם, היבטים וממשקים של האמא למול גורמים רבים אשר חיים במציאות שונה משלה.
למרות שהסרט מציג באופן מובהק את האמהות ודרך ההתמודדות עם השכול והאבדן, מהיכרותי לא מעט גברים ואבות, קשה לי באופן אישי לשים קו מפריד. השכול הוא אירוע מורכב, כל אדם עם אופי שונה שמגיב אחרת ללא הפרדה בין המינים.
כאשר מאבדים את היקר מכל, ילד, מתחיל תהליך של איבוד לדעת? כיצד ניתן להשאר שפויים כאשר האהבה הכי טהורה נקרעת לגזרים ואיננה לעולמים?
הדילמות היומיומיות שמוצגות בסרט קרובות למציאות מנקודת המבט שאני מכיר ומלווה בחלקו.
קבוצת התמיכה היא נחמדה, אבל לא מסוגלת להביא לנחמה אמיתית למעט שיתוף ברגשות משותפים ממילא.
ליילה ואיב, סרט מצויין שמציג קרוב למציאות את הדילמות של הורים שכולים בחיי היומיום.
*צילומים: יח"צ, אתרי אינטרנט על הסרט.