סבתוש שלי,
תמיד ביום השואה הייתי חושבת עליך, מתחילה לדמוע כבר ברגע הראשון של הצפירה. מדמיינת אותך, את הכאב שלך, את הדמעות שזולגות בזמן שאת נזכרת בכל הטוב שהיה לך ובכל מה שלקחו ממך ברגע. באימא ואבא שלך, בסבא האהוב שלך, באחות גדולה ואחות קטנה חולה מאד. איך הם גדעו הכל, באכזריות נוראה ומחקו את כל מה שהיה. אבל לא את הזיכרונות שלך. ולא את התקווה שלך. ולא את הדבקות בחיים, והשמחה והאופטימיות שלך.
ותמיד הייתי מתקשרת אליך אחרי, ואת שמחה איתי ואני איתך, אומרת לי שאנחנו הכל בשבילך וכמה את מאושרת שניצחתם, והמשכתם ועל כל מה שבניתם. זה לא ממש נתפס. לא נתפס שאדם יכול לאבד את כל החיים שלו ברגע. את כל האהבות שלו ואת האנשים היקרים לו מכל. וגם לא נתפס איך ממשיכים אחרי זה. אבל את היית חזקה. בזכות האומץ והתושייה ברחת בזמן עם אחיך הגדול. נערה בת 17 מסתובבת לבד ביערות, בקור מקפיא, ואחר כך במחנות עבודה, ורעב גדול. ונשארת שמחה. רקדת בכל הזדמנות אפשרית. והכרת את סבא, והתחתנתם ועליתם לארץ והקמתם משפחה מדהימה.
ותמיד היית כל כך גאה במה שהקמתם. ואיך חסכתם שקל לשקל כדי שלילדים שלכם ולנו יהיה הכל. וכמה צניעות הייתה בכם, וכמה נדיבות.
והיום את כבר לא איתנו. ואני חושבת עליך המון. וביום השואה הגעגוע גדל והעצב הולך וגדל. וכבר אין למי להתקשר ואת מי לעודד.
ואני נזכרת בך ויודעת שאת שם למעלה גאה בנו, בכולנו, ושומרת עלינו.
מתגעגעת אליך, לטוב הלב האינסופי שלך, לקבלה והאהבה ללא גבול שלך. לקול שלך, שכל כך היה שמח לשמוע אותי, לחיוך שלך, שגם שכבר לא ראית כל כך טוב ולא הרגשת כל כך טוב תמיד היה שם. כי ידעת שאנחנו שם. מתגעגעת לאוכל שלך, לריח הנפלא שלו, לקניידלך ולמרק עוף, שכמה שאני משתדלת להכין לפי המתכון שנתת לי לא באמת יוצא כמו שלך. אבל הוא דומה והוא משמח אותי, כי הוא מזכיר לי אותך.
סבתוש שלי תודה שהיית חזקה בשבילנו. לימדת אותי כל כך הרבה בחיים.
משתדלת ללכת בדרכך ומאד מאד מתגעגעת.
זוכרת אותך תמיד באהבה.
לזכרך סבתא יקרה
