העיתונאית החרדית טלי פרקש טוענת בסוף השבוע במאמר ב-ynet שלהורים חרדים כמוה, המעוניינים בלימוד ליבה עבור ילדיהם, נמאס לשתוק. היא לא לבד: מהרחוב החרדי נשמעים קולות דומים, קולות שאף מוכנים להודות בפה מלא כי מי שלמד גמרא לא רכש כלי קסמים להשתלט בקלי קלות על מקצועות הליבה (אגדה אורבנית שקשה היה למצוא מי שיערער עליה עד עכשיו).
דרושה מידה מסוימת של אומץ כדי לצאת בהצהרות כאלה, יעידו הטוקבקיסטים שממהרים להוציא את פרקש מהקהילה. את התודות לגילויי האומץ האלה אפשר להפנות ישירות למפלגת ״יש עתיד״ (שאיני נמנית עם מצביעיה). אמנם היוזמה של ״יש עתיד״ לעידוד מוסדות חרדיים ללימודי ליבה לא הגיעה לכלל מימוש, אבל חשפה עבור חלקים דוממים בקהילה את האור שבקצה המנהרה. חרדים חובבי ליבה לא הביעו תמיכה בתהליך, אולי אפילו הצטרפו לקולות שזעקו חמס נגד ההתערבות החיצונית בדרך בה הם בוחרים לחנך את ילדיהם. אלא שהפיתרון שנראה בהישג יד עורר את תיאבונם.
עכשיו, אחרי שהפיתרון חמק, הם כבר מוכנים להגיד: רוצה אני!
יוזמת ״יש עתיד״ בממשלה הקודמת התאפשרה דווקא בזכות העדרות נציגיהם הטיבעיים של החרדים מהקואלציה והתהליך התבצע ללא תמיכה מתוך הרחוב החרדי. ניראה שגם היום ״הקהילה החרדית-דורשת-הליבה״ (בקיצור: החרלי״בים) מנסה להתחמק מחשבון נפש בתוך הקהילה ומבקשת – חייבו אותנו ללמוד ליבה, גם אם אנחנו עושים קולות כאילו אנחנו לא מעוניינים, גם אם אנחנו שותקים, גם אם מנהיגינו מתנגדים.
פרקש מתרעמת על כך שהמדינה נכנעת למנהיגי הקהילה שלה עצמה. היא אומרת שבקשתם ״פשוטה עד כדי גיחוך: לספק להורים חרדים המעוניינים בכך, מסגרות חינוכיות מתאימות עם לימודי ליבה.״, אבל הנושא הוא כל דבר מלבד פשוט והגורם המרכזי שהופך את הנושא הזה למסובך הוא עסקני הקהילה בכנסת.
אבל לא כלפיהם היא מפנה את טענותיה. היא מעוניינת שגורם חיצוני (הממשלה) יכופף את ידייהם של נציגיה מבלי שהיא תצטרך להתעמת עימם. כך נמשך הקו של חוסר היכולת של חרדים לעמוד מול נציגיהם הכוחניים ולדרוש יצוג נאות. הפניית הטענות ישירות לממשלה היא התעלמות מהפיל שבחדר.
לפני הפניה למשרד החינוך בדרישות וטענות, הקהילה המקפידה להתנגד להתערבות חיצונית בעינייניה אמורה לפתור את הפלונטר הפנימי. הרי אין דבר בחוק האוסר על מוסדות חרדיים להציע אפשרות של לימודי ליבה לתלמידיהם ומשרד החינוך בודאי ישמח לאשר. הקהילה עצמה יכולה להבהיר את הדרישה למנהלי מוסדות החינוך: הורים המעוניינים בלימודי ליבה בשכונה מסוימת יכולים להתאגד, לפנות למוסד חינוך מקומי ולדרוש אפשרות לימודי ליבה. זה פשוט, לא? לא ממש. כרגע עצמת הדרישה כלל אינה ברורה: 600 חתימות על עצומה אינטרנטית מכל הארץ, חלקם בעילום שם, אינם ערובה לכך שבמקום גאוגרפי אחד תתקבץ כמות תלמידים שתאפשר פתיחת כיתה. לא ברור גם כמה תלמידים יעזו להרשם ללימודי ליבה אם תיפתח כיתה כזו (אם תפתח מיוזמת משרד החינוך ללא השגת הסכמת העסקנים). ההורים החרלי״בים חייבים להתאגד, ליצור לובי, להראות נחישות וההצהרת כוונות איתנה שתבהיר שלא יחששו מסחטנות וחרמות שהממסד החרדי עשוי להפעיל.
הדרישה הגלויה ללימודי ליבה היא אמיצה, התחלה מבורכת, אבל האנרגיות הדרושות כדי להשיג את החינוך שטלי פרקש מעוניינת לילדיה הוא מעבר לאי שתיקה ועלול לכלול מחיר אישי.
בנתיים, עד שיקום אירגון לחרדים מבקשי ליבה או עד שתקום מפלגה חרדית מודרנית, היא יכולה להצביע יש עתיד בקלפי. מי ידע?
