לטועמות הידד!

שלא כמו גראוצ'ו מרקס, שלא רצה להיות חבר במועדון שיסכים לקבל אותו, אני דווקא מאוד רציתי להצטרף למועדון הטועמות של סלונה ושל יקבי כרמל והתענגתי על כל רגע בחברתם של אנשי היקב, היינות ובעיקר – נשות המועדון. המשקפיים הוורודים לא היו נחוצים באותו יום, והיין שימח את לבבי.

בחורה עם מחשב נייד

הידעתם שליקבי כרמל יש מועדון טועמות (והדגש הוא על טועמות)? טוב, לא לגמרי משלו, אלא בשיתוף עם סלונה, אבל מה זה משנה? התמזל מזלי והוזמנתי להשתתף במפגש אחד של המועדון הכי נשי בארץ, ליום סיור ביקב יתיר. על מועדון הטועמות שמעתי עוד בשלבי התהוותו, ואודה כאן בפה מלא שהייתי (ועודני) מלאת קנאה (מפרגנת, בנות, מפרגנת) משלב הרעיון דרך כל המפגשים עליהם שמעתי וקראתי. ואף על פי כן, כאשר הצלחתי סוף סוף להידחף אליו, קצת חששתי, שהרי אני מכירה איך זה מועדון בנות, שעברו גיבושון רווי אלכוהול על פני כמה מפגשים. טוב, ברור שכל זה היה מיותר לחלוטין, שכן כבר כאשר מירה תיארה בפני מה צפוי, מי המשתתפות, איפה נהיה ומה נעשה, אחזה בי התרגשות, כי אני הרי כל כך אוהבת ערב בנות, בעיקר כשהוא מתחיל בבוקר.

זה התחיל עם המשחק המקדים של המיילים. אני מנועה מלפרט, אבל אומר רק שכבר שם הרגשתי שגיבושון או לא, אנחנו כנראה דוברות אותה שפה. חשוב לציין שאני אוהבת יינות, אבל בעיקר יודעת להגיד אם טעים לי או לא. כל עולם המושגים, היינות והיקבים עדיין חדש לי, אם כי אני נהנית לטעום, לשאול, ללמוד ולהתנסות. בתכל'ס, קבענו יום, שעה ומקום מפגש כדי לצאת לדרך.

מיניבוס לא גדול, שמונה נשים עליזות ואחת שחייבת קפה, נהג אחד שכנראה לא ידע מה מחכה לו, ומבעבע (ברוט פרייבט קולקשיין) שנפתח כבר ביציאה מאיילון ונמזג לכוסות שמפניה חד פעמיות. קצת מוקדם, אבל בהחלט מתאים, משחרר ומקפץ. אי שם באחת הצמתים הדרומיות אנחנו חוברות לנעמה וליפעת מיקבי כרמל וליעקב בן דור, מנכ"ל יקב יתיר, שהיה המארח שלנו בחלק הראשון של הסיור. הנוף סביבנו הלך והצהיב ככל שהדרמנו, מה שהפך את הרכסים הירוקים של יער יתיר, שהוא היער הנטוע הגדול בארץ, להפתעה מרעננת. יעקב הפליא בפרטים, קשר מקומות וסיפורים למקורות ואפשר היה לשמוע בין המילים את אהבתו למדבר, לטבע ולמלאכת עשיית היין. סיירנו בכרמים שנִטעו בתוך שטחי היער, כחלק מחזונו של דוד בן גוריון ליישוב הנגב, למדנו על אופייה הייחודי של האדמה הגירית האופיינית לאזור ומה השפעתה על הענבים ועל היינות. השמש הקופחת על ראשינו הדגישה את האתגרים העומדים בפני הכורמים במדבר, ויעקב הסביר איך מַדלים את הגפנים כך שיָצֵלו על האשכולות. אני כבר חושבת על מנוחה מוצלת, בעודי עוקבת אחרי הגרגרנית שקוטפת עלי גפן טריים ומתכננת איך תכבוש אותם ותמלא כראוי. הנהג שלנו, שלא הבין נכון את בקשתו של יעקב לחכות לנו בהמשך, נסע רחוק מדי, ובעוד רותי הנמרצת דואגת לקרב אותו לכיווננו, אנו ממתינות ב'צומת הזנים' בכרם – נקודת המפגש של חלקות שונות ובהן זנים שונים של ענבים.

נסיעה קצרה, והרכב עוצר ליד אגם יתיר, מאגר המים האזורי, שבימים אלה ריק מדי לאחר חורף יבש יחסית, בו ירדו כ-60% מממוצע המשקעים השנתי. לעינינו מתגלה שולחן פיקניק קק"לי שעליו פרושה מפה לבנה, עמוס בתקרובת מרעננת: מבחר גבינות האזור, קערת דובדבנים צהובים-אדומים מיבול האזור (מדבר, להזכירכם), שהתגלתה כאטרקציה המרכזית (בשבילי, לא כולל היין) וכמובן – כוסות יין. אתי, הסופרוומן של יקב יתיר, שמלבד יין עושה שם ה-כל, פתחה לנו יתיר ויונייה 2009, יין לבן עדין, מתקתק במידה, מקורר ומרענן, שניהל דיאלוג מאוזן עם התקרובת. "בנות", אמרה אתי, תוך שהיא מוזגת עוד לכולן, "תשתו, כי הפעם הבאה היא רק בעוד חצי שעה". יעקב סיפר שהוא מרבה להגיע לשם בערבים עם אשתו, ויכולת לחוש את הקנאה של העירוניות בינינו בחלקת האלוהים הקטנה הזו באמצע המדבר.

מאוששות המשכנו בנסיעה והגענו אל היקב. הופתעתי לגלות כמה הוא קטן פיזית. נכנסנו פנימה וקיבלנו הסבר מפורט (אך לא מדי) על תהליך הייצור, על ההקפדה על הפרטים לאורך כל התהליך ועל הלוגו המיוחד של היקב, שכולל גור אריה יהודה המוזכר בברכת יעקב ליהודה. לאחר הסיור ביקב פגשנו את ערן גולדווסר, היינן של יקב יתיר, איש צנוע בעל ידע רחב ועמוק בכל מה שקשור לעולם היין. ערן הציג בפנינו את היינות אותם נטעם, לא לפני שברר איתנו לאיזו רמת פירוט נרצה שיירד בהסבריו. אני יכולה להעיד על עצמי שלאחר היין השלישי כבר לא באמת היה חשוב מה רמת הפירוט, כי הרוב התפוגג לו בתחושת הקלילות העליזה שאפפה אותי בשלב זה. במעומעם אני זוכרת, וגם זה רק בגלל שרשמתי לי בפנקסי כמה מילים, שפתחנו ביין לבן – יתיר סוביניון בלאן 2009, היחיד מבין יינות היקב שמגיע מכרם תל ערד. היין היה כל מה שאני אוהבת ביינות הלבנים: גישה עדינה אל השותה המתחילה וסדרה של טעמים שיכולתי לחוש בזה אחר זה. ערן תאר אותו כחומצי, חד, כזה שמנקה את החיך מטעמי האוכל.

אחר כך עברנו לאדומים שבחבורה, לא לפני שקיבלנו הסבר על יין זני, שחייב להכיל לפחות 85% מאותו זן ועוד 15% שבהם משתמש היינן כדי לתת דגשים וטעמים נוספים. באותה הזדמנות גם למדנו על יין ממסך (Blend), המכיל הרכבים שונים של זנים שונים לפי בחירת היינן. ממעמקי מוחי עלה זיכרון של אתי מספרת לנו שהרכב יינות הממסך נקבע רק בשלב הביקבוק, ולמעשה כל זן עובר את כל התהליך, כולל את ההתיישנות, במיכל נפרד. טעמנו 4 יינות אדומים (יתיר מרלו-שיראז-קברנה 2007, יתיר קברנה סוביניון, יתיר שיראז ויער יתיר, שהוא יין הדגל של היקב) וקינחנו באדום מחוזק בסגנון פורט (יתיר מחוזק 2005). בעוד אני מנסה להרגיש את מה שמתארים טועמי היין – הטעמים הפירותיים, החומציות, טעמי העץ וכל שאר המדדים המקצועיים, הבנתי שהעיקר הוא בעצם מה הייתי רוצה לקחת הביתה, לשתות עם חברים. אז זהו, שאת רובם. בעיקר אהבתי את הפורט. אולי בגלל שהיה בעל טעם עמוק יותר ומודגש, בטח בגלל שהוא מחוזק בברנדי, ואולי כי החום הפנימי שחשתי בגוף אחרי ששתיתי אותו היה לי נעים ומערסל.

יצאתי מחדר הטעימות הקר מבוסמת קלות, והחום בחוץ היה מפתיע. שבנו אל המיניבוס עם הנהג המקוון ושמנו פעמינו אל מסעדת "מוזה", המקום הכי ספורטיבי בערד. בעל המקום, אלון סגל, הוא חובב ספורט שחיבר את אהבתו לאוכל ולארוח עם אהבת הספורט שלו, ויצר מקום בעל אווירה מיוחדת, אוכל טעים ועיצוב פנים שאי אפשר להתעלם ממנו: כל הקירות, העמודים ואפילו התקרה מכוסים בדגלים ובצעיפים של כל קבוצת כדורגל שתוכלו לחשוב עליה. ואולי גם כמה שלא הכרתם. אלון מספר שזהו כבר הגלגול השני של המקום. קודמו עלה באש וכל האוסף שהיה עלה בלהבות השמיימה. זה לא ניכר במקום, שרק במאמץ ממוקד ניתן לראות שיש בו עדיין כמה נקודות בודדות שממתינות לכיסוי. אלון הזרים לשולחננו העליז מנות ראשונות בקצב מסחרר, עד שלא היה מקום לעוד צלחות. השיחה קלחה, הבדיחות התעופפו והשמחה היתה גדולה. מובסות מהארוחה המשובחת נשענו לאחור, ואז הגיעה המלצרית החיננית כדי לקחת הזמנה למנות העיקריות… למותר לציין שלקינוח לא הגענו. בדיוק כשעמדנו להתפזר, הגיע צוות צילום של ערוץ הספורט לצלם תוכנית בתוך המסעדה. המקום הכי ספורטיבי כבר אמרתי? כנראה שלא רק אני חושבת כך.

לסיכום אומר כך: השיחות שנקשרו סביב היינות השאירו אותי קצת אבודה. לא הצלחתי לעקוב אחרי הפרטים והאמירות, אולי כי אני לא מכירה את היינות עליהם מדברים ואת המונחים בהם משתמשים, ואולי כי אני פשוט לא שותה מספיק יינות. לדעתי, גם זה וגם זה בר תיקון, על אף שהראשוניות בחוויה של היום הזה גם היא בעלת ערך. אז עשיתי מה שאני הכי אוהבת: התרכזתי בגורם האנושי, האנשים שעושים את חווית היין למה שהיא בעצם היותי בחברתם. והבנות? כמו שבנות יודעות להיות: חמות, פתוחות, נטולות פוזה. יופי של ערב בנות, יופי של מועדון.

א. חסרת תקנה
כשמי כן אני: אופטימית חסרת תקנה, בעלת נטייה מעצבנת למצוא את הטוב בכל דבר. אז למה לא לעשות עם זה משהו מועיל? הבלוג הזה, כך אני מקווה, יכריח אותי לחבוש את המשקפים הוורודים לכל מקום ויזין את נטיית האופי הזו, אם במקרה אניח אותה לרגע בצד.