לחץ החיים

לחץ. לחץ. לחץ.
הגוף כבול בשלשלאות שהולכות ומתהדקות, נכנסות לקרביים בתנועות סיבוביות-מכרסמות. הכול נערם ונדחס כמו בתוך מערבל בטון הפולט לבסוף קוביות-קוביות של חיים דחוסים. מביטה על הקוביות, מנסה לראות מה יש בהם. אולי אבין יותר את קצב החיים שלי, אולי ניתן יהיה לשנות בהם משהו, להשתחרר.
בוחרת את כפתור אפס במעלית.
יורדת.
מניעה את האוטו ויוצאת מהחניה לכביש, בדרך לעבודה. לפחות הילדים קצת גדלו והם הולכים בעצמם לבית הספר הסמוך לבית.
צריך להגיע בזמן. לכתוב סיכומי פגישות של השבוע. להכין תוכנית לשבוע הבא. להתקשר לכל המיודעים ברשימה שהכנתי אתמול. לנסות לדבר עם הבוס אודות מספר נושאים שהכנתי. אני עצבנית כי נראה לי שיש בו תמרוני התחמקות ממני. לכל הרוחות. די. כמה הייתי רוצה לזרוק את הכול ופשוט לא לעשות כלום.
אחר הצהרים. של סידור הבית, קניות, תשלום חשבונות. להביא את הילדים לחוגים. מחכה שכבר יגדלו ויהיו יותר עצמאים, אולי אהיה יותר חופשיה.
לחץ. לחץ. לחץ.
חשה כמו רובוט. מתוזזת בין העבודה, לבית, לסידורים.

יושבת על הספה. שבריר אתנחתא של מנוחה.
קופצת בזמן, בו הייתי בחורה נאה, עוד לפני שנישאתי.
בימים דאז הייתי צעירה, יפה, בחורה חטובה שגברים מסתכלים עליה והיא מבחינה בכך. אהבתי את עצמי. את הגוף שלי. את הקימורים החטובים בהם חיבבתי להביט במראה והיא גם החמיאה לי, קרצה לעברי בהשתקפות של עלמה בעלת שיער שחור, ארוך, עיניים חומות. גבות עשויות. מישהי מצודדת.

היא נכנסה לחיים, מאושרת, שמחה. הנה אך נישאה "החיים שלי מתחילים." למה? למה אנו חושבות שהחיים שלנו מקבלים מומנטום חיובי כשאנו נשואות, כשאנו מגשימות את החובה החברתית-ביולוגית הזאת?
נכנסתי לאיטי לזוגיות. לאמהות. גם למשפחתיות לוחצת, תחילה לא הבנתי עד כמה, אולם הלחץ עם הזמן הצטבר ונערם. תחילה הכל טוב, הכול מהנה. ימים של אושר שהולכים ומקבלים ציוויון של לובן חיוור מעט ההולך ומתאדה כמקסם-שווא. ואז אין כלום. ריק.
הבחורה שבמראה, שאהבה את עצמה, את דמותה היפה והחטובה; מטשטשת, מתבהרת, הולכת ונעלמת בזליגה איטית. כמו יוצאת למסע של שכחון עצמי, של מי היא הייתה. דמותה התפוגגה במעגל החיים.
הקווים החזקים של הדמות במראה, נעשים דהויים, שקופים.
אני בחדר השינה שלי. מנסה למצוא את עצמי מביטה ואין כלום. איפה אני? לאן נעלמתי?
יש רק לילות ללא שינה, דאגה לבוא הביתה מהר, זוגיות מהנה-מענגת שהופכת לשיגרתית. התשוקה הופכת למובן מאליו. משתקפת מראֶה של עומק. באר-אפלה, מעמקים של תהום יום יומי, אפלולי. יש פה ושם נצנוצים של אור בהם אני מנסה להיאחז. אולי לטפס עליהם כמו בסולם, לעלות שלב-שלב, אחד אחרי השני, למעלה. להציץ ממעמקי הים ולראות שקיעה אדומה-מרהיבה. לאחוז בגוף אוהב. להנות מתשוקה-רגעית, מרגע של שכחה את כובד המסע.
"אולי נשנה משהו אצלנו." אמרתי.
מה?" ענה בשאלה.
טוב לו בשגרה של החיים. איך הוא יכול לחיות כל הזמן ברוטינה? איך?
חשה כעס.
טפטופים של מחשבות, שאלות שהולכות ונערמות לכדי כדורים קשים של כאב-פנימי. הבחורה הנאה שבמראה היא זיכרון של ימים שהיו. ימי עבר של גוף קליל הנע בדרך בתנועה חתולית-גמישה. רצה במרוץ החיים, המתישים, המייגעים שלעיתים משתרבבים בהם ימים של אור שנעלם בחטף.

אולי אארגן לי נסיעה, עם חברה. ניסע לנו ללא מחשבות, ללא מחויבויות לאיזה מסע באונייה מענגת. נהייה רק לעצמנו.
אני אעמוד על סיפון האונייה, ספינת הנופש והטיולים, ואצרח בטרוף. אפרוק קולות של כעסים, של כאבים-פנימיים של ימים טרופים. הכל יעלה מעלה-מעלה בחידודים-חידודים מהמעמקים הפנימיים. אפרוק. אקיא. עוד ועוד עד שאחוש את הזחילה המייסרת של הציפייה לפורקן.
לפתע אשמע קול דק ועדין קורא לי "בואי, תשתחררי, תשתחררי, החופש עוד מעט יבוא." ארוץ לקראת הקול ואחוש את כל כולי. הבזק פנימי של עונג אוחז בי. אני רפויה. עוצמת את העיניים, מרגישה את הרגע הזה בו השתחררה ממני כל המועקה הלוחצת. חלפה בהבזק פנימי, בשובלים דקיקים-דוקרים בדרכה הארוכה, מצפה גם היא לחופש. לרגע הצרוף של האושר. לרגע של פנימיות מזוככת. פנימיות ריקה שאיבדה מרצונה את כוח הדחיסה של הלחץ הרב.
הצלחתי.
רצה למראה.
יש שם איזה שהיא השתקפות של דמות ההולכת, מתהווה צורה ברורה. דמות הבאה ונעלמת. כמו מהבהבת.
רוצה לטפס מעלה-מעלה. לחוש את האור. לחוש אושר. הגוף במאמץ של טיפוס, מתיש, מעייף. אולם הנפש לוחצת, דוחפת את הגוף להתקדם, לא להתייאש.

"אולי ניסע ליומיים. נשאיר את הילדים אצל ההורים שלך," אמרתי.
"בסדר, אדבר איתם," אמר.
שקט.
אנחנו נוסעים במעלה ההר, שומעים את קול המנוע המתאמץ. התחלתי להרגיש את תחושת החופש כאשר יצאנו מתחום המרכז האורבני והסביבה הירוקה נתנה את אותותיה. יותר ירוק. יותר עצים. האויר המעשן הפך לצלול יותר. אפשר לנשום, לשאוף לריאות עמוק-עמוק את ריח הפריחות בצידי הדרך. פריחות של נקודות אודם, פריחות של משטחים צהובים, פריחות ורדרדות. בכל נשימה ונשיפה הריאות מצטבעות בשלל צבעים.
השכרנו צימר בראש-פינה באחת הנקודות הגבוהות של היישוב. האתר שפירסם הציג תמונות של כורסאות ממול הנוף, אורות צבעוניים, בריכה צלולה בגוון כחול, ג'קוזי מול הנוף, גינה פינתית סדורה ומטופחת.
ממשיכים בפיתולי-הכביש לפיסגה. רואים למרחוק את הבתים שלמטה, עליהם חלפנו בדרכנו הלאה, ובכל סיבוב של הכביש הם הלכו וקטנו.
פתחתי את החלון. אוויר חד של פסגות מילא את הריאות. בחטף של מבט הבנו שקיבלנו את עצמנו בחזרה. שנחווה רגעים של אושר, של עונג. מכובד השנים של הביחד, מספיק היה מבט אחד שידבר, שיאמר לנו מה אנו חשים.

אני יושבת על הכורסא מול הנוף. שעת הדמדומים, השעה שתמיד הייתה הכי אהובה עלי במשך היום. כבר שכחתי איך היא נראית. לא ידעתי כי השמיים המאדימים הם כה מרהיבים, כה מלטפים את הפנימיות עד כי אתה מרגיש מרחף.
עצמתי את העיניים. האוויר הקריר של הפיסגה עטף אותי מסביב.
התנתקתי מהכורסא, עפתי במרומים, מעלה-מעלה.
רואה את האור. רואה את האושר. משוחררת סוף-סוף.
הנערה הצעירה במראה חזרה להביט בי. בחיוך.

פנינה גרין טננבאום-המשרבטת במילים
נולדתי בחיפה, בבי"ח רמב"ם. בילדות המאוחרת עברנו לחולון. הנדסאית מחשבים, בעלת תואר במדעי הרוח והחברה. יש מחשבות על תואר שני. כתבתי 2 ספרים השלישי כתוב במחציתו. כותבת סיפורים קצרים.